הרבה אנשים מכירים את הרעיון של לא להתאמן בכל הכח. לא הרבה אנשים עושים משהו עם זה שהם מכירים את הרעיון. אפשר ליצור הקבלה מסוימת בין אימון ג'יוג'יטסו לנהיגה. כשתחרות דומה לנהיגה בכביש בין-עירוני, שבו לוקחים את המכונית והמנוע, לכיוון המקסימום של הביצועים שלהם. ושם לתאונות גם יש אימפקט גבוה (תרתי משמע). לעומת זאת האימון הרגיל מקביל אולי לנהיגה עירונית, שבה יש יותר סיכוי להיתקל במישהו שלא קשור לשימוש בכביש ובמכונית, ויש הרבה יותר גירויים מהכביש ומסלול הנסיעה, ולכן נוסעים במהירות איטית יותר, ומתאימים למהירות הזאת את ההילוך. מתחילים וחגורות לבנות מתרגלים קרבות אימון בהילוך הכי גבוה שהם יכולים, וכמו במכוניות, כשהכביש נותן יותר מדי חיכוך (!) והתנגדות, המנוע משתנק, ונכבה. מצד שני, חגורות כחולות כבר לומדים בד"כ לעבוד גם ב"הילוך ראשון" כשהם מתאמנים עם מתחיל, או מישהו שקטן מהם בהרבה, מתוך סוג של רחמים (או אולי רצון ללמד). החוכמה האמיתית לדעתי מגיעה כשלומדים לעשות קרבות שלמים ב"הילוך שני" או שלישי. אימון כזה מאפשר "נסיעה במהירות שמתאימה לכביש", גם לא פוגעים במכשולים וזוגות אחרים על המזרון, וגם אפשר לתרגל מגוון טכניקות, בלי להסתכן יותר מדי. המכשול הגדול להגיע לצורת אימון כזאת, הוא רגשי ולא גופני. היכולת של מי שמתרגל את הקרב להפריד בין כאב, פחד, שאפתנות, גאווה, ותגובות גופניות אוטומטיות – הוא הדבר שנדרש גם במצבי תחרות קיצוניים. זה נכון שצריך גם תרגול בעוצמה גבוהה ("בהילוך חמישי"), אבל זה לא יכול להיות העיקר, אם רוצים להימנע מפציעות בהסתכלות כוללת על קבוצת אנשים. אם רוצים ליצור תהליך מסודר, שבו מתחילים מתקדמים בצורה אחידה ורציפה ביכולות שלהם בג'יוג'יטסו ברזילאי חייבים למצוא דרך לתרגל בעוצמה בינונית. לוחם שיעשה את זה, ילמד לבקר את הדיוק של התנועה שלו, את גבולות היכולת של טכניקות שונות (מתי הן מפסיקות לפעול), ויישאר קר-רוח גם כשבא לו לעשות חזק יותר (כי השני מעצבן, כי השני מאיים, כי השני ממהר, כי השני מכאיב.(
אז איך לומדים לעשות את זה? הרכיב הראשון שנדרש הוא מיומנות שמשתפרת, זאת אומרת, צריך לעשות את הדברים יותר ויותר טוב. למזלנו, השיפור הזה מגיע בצורה אוטומטית. כל מי שמצליח להתאמן בצורה רצופה כמה זמן (כלומר בלי להתעצל ובלי להיפצע), ישתפר במה שהוא כבר עושה. גם אם לא מרגישים את זה, זה קורה. הקשרים הנאורולוגיים מתחזקים בתנועות ומצבים שחוזרים על עצמם, השרירים והעצבים שקשורים אליהם משתנים כדי להקל על תהליכים שהגוף עובר הרבה פעמים. עד כאן סבבה, הכל לא-מודע ובכיוון חיובי גם בלי שנשים לב או נרצה.
הרכיב השני ושחייב להיות מודע הוא שליטה במעשים. אימון ישן שעשינו היה לעמוד אחד מול השני, כשכל אחד בתורו נותן לשני סטירה, ומיד אחרי שחוטפים, צריך להגיד "תודה רבה". לא חייבים לעבור דרך זה כדי להכיר את הרעיון לפחות - לא חייב להיות קשר ישיר בין מה שמרגישים ובין מה שעושים. כדי להיות יריב אימונים טוב, המיומנות חשובה, אבל ההבנה שמדובר באימון לשני הצדדים יותר חשובה. מי שמחפש להשתפר בלי לשפר את השני הוא לגמרי לא בסדר. לשפר את השני לא חייב להיות בדרך של הסבר מילולי (כמו שחושבים ישר), הרעיון הוא להיות יריב מעניין. בגלל שהספורט הוא תחרותי, ברור שכל צד מנסה לנצח את השני, אבל השאלה היא תמיד – כמה להתעקש? אם כל צד לוקח את ההתנהגות הנאיבית (והילדותית) של לנסות לנצח בכל הכח כל הזמן, אין שום הבדל בין התרגול לבין תחרות. לכן צריך לפעמים (אבל לא תמיד) לוותר גם כשכואב, גם כשמפחיד וכו' ומצד שני לפעמים צריך להתעקש כדי שיהיה קצת אקשן. הדרך לאזן בין הדברים היא לנסות להיות הוגן, גם כל אחד עם עצמו, וגם עם היריב. השיטה הטבעית ליישם את זה היא לדבר (זאת גם העצה של רובסון מוארה), לקבוע מראש, "בוא נעשה באיזי..." "בוא נתחרע קצת..." "בוא נתאמן בהילוך ראשון-שני-שלישי-רביעי-חמישי..."
הרכיב השלישי שיעזור להתאמן בהילוך נמוך הוא חיפוש של דברים חדשים. זה יכול להיות תרגיל חדש שנלמד באותו שיעור, וזה יכול להיות תגובה חדשה למצב מוכר. למתחילים הכל חדש (טוב, זה די ברור), ולכן הם מחוייבים לנסות לשים לב לכמה שיותר דברים, ולהבחין כמה שהם יכולים, בין מצבים שונים, גם כשהם דומים (אבל לא זהים). כשמנסים דברים כאלה, חייבים להאיט קצת, וזה גם הגיוני יותר להיכשל, אז זה קל יותר לאגו.
שלושה רכיבים, מטרה אחת, להתאמן מספיק זמן כדי להגיע לרמה גבוהה. בלי להיפצע. מטרות ביניים: להביא את רוב האימונים לאינטנסיביות בינונית. להפריד בין קרבות אימון לתחרות. להשתפר בראיית קרב. להיות הגונים אחד לשני.