נוירולוגיה וג'יו ג'יטסו, נקודות למחשבה - יונתן גלזר

החלטתי לנסות לכתוב על הדברים שרצים באתר מגישה אחרת, אציין כי אני מתחבר הרבה יותר לגישות היותר הומאניות כמו פילוסופיה ובעיקר פסיכואנליזה, אבל מכיוון שדובר כבר רבות על נושאים אלו, החלטתי לנסות להציג פן שונה.

אני אנסה בקצרה לתת רקע מדעי, כי אי אפשר לדון בנושאים אלו בלי בסיס, בכל מקרה זו משימה לא פשוטה, נקווה שזה יהיה צעד נכון.

מי שמכיר את הנושא יכול לדלג על הרקע.

אני לא אסביר מה הקשר לג'יו ג'יטסו, אני בטוח שכל אחד יעשה את החיבור שלו ובכלל יש דברים שעדיף לא להגיד אותם אחרת הם מפסיקים להיות.

רקע –

נהוג לספר כי מדע הנוירולוגיה התחיל בשנת 1884 עם סיפורו של פיניאס גייג', עובד תחנת רכבת אמריקאי אשר בפיצוץ באחד מהמכרות בהן שהה, נפגע ממוט ברזל שחדר דרך גולגלתו ופגע באונה הפרונטלית של מוחו, הוא ניצל ממוות, אך במהרה שמו לב מכריו לשינוי קיצוני בהתנהגותו, מאדם מסור לעבודתו, נעים לבריות, נורמטיבי לחלוטין, החל פיניאס לנקוט באלימות מילולית ופיזית, התפטר מעבודתו, רב כל הזמן עם קרוביו, הפסיק ללכת לכנסיה ביום א' (אבוי) וכן הלאה..

לבסוף מת לאחר מס' שנים בתגרה בבר בה נדקר.

מעבר לטלנובלה, יש לציין כי זוהי הפעם הראשונה שהתחילו להבין שמקורה של התנהגות אנושית הוא מוחי ולמעשה עד היום, את רוב המידע שיש לנו על המוח אנו לומדים עקב פתולוגיות ופגיעות באזורים שונים והשפעתן על ההתנהגות ועל הגוף.

זה אולי נראה טריוויאלי היום, אבל לפני 200 שנים, אנשים חשבו שהמוסר נמצא בכליות והאהבה בלב, לא סתם נוצרו ביטוים אלו.

מוח של יונק מכיל את השכבה הייחודית שנקראת נאו-קורטקס (בלטינית- קליפה חדשה), ייתכן כי זהו היתרון האבולוציוני שגרם לממלכה זו לשלוט בכדור הארץ עד היום, לעומת מתחרים רבים אחרים..

מוח של אדם, הוא אף יותר ייחודי מתוך קבוצה זו, גם עקב היחס האדיר שלו בין שטח פנים לנפח (לכן צורתו של המוח היא 'מסולסלת' – ע"מ להגדיל שטח פנים, ניתן לראות גם במחלות נוירודגנרטיביות כמו אלצהיימר 'החלקה' של מבנה זה), בנוסף ישנם אזורים ייחודיים אשר יידונו בהמשך.

המוח מורכב מאזורים אחרים פרט לקורטקס כגון גזע המוח אשר אחראי לתפקודי חיים בסיסיים (דופק, נשימה, ל"ד וכן הלאה) והמוחון (צרבלום), אשר אחראי לשיווי משקל, קורדינציה עדינה ועקב גילוים חדישים ייתכן כי יש לו תפקיד חשוב גם בחשיבה יותר גבוהה, ידובר בהמשך.

נהוג לחלק את התאים במוח לחומר לבן וחומר אפור, חומר אפור הוא גוף התא, בעוד חומר לבן הוא המשכו של התא אשר מוקף במעטפת לבנה, אשר נקראת מיילין, מעטפת זו מבודדת את העצב ומגבירה את מהירות ההולכה בו (כמו ציפוי של כבל חשמל), בנוסף לתאי המוח הרגילים עליהם נדון (נוירונים) ישנם תאי תמך אש אחראים לתחזוקה של הנוירונים אשר נקראים תאי גליה.

אפשר להרחיב רבות על מבנה הנוירון אך כאמור אני מנסה לקצר ולא ממש מצליח ליL

קשר בין שני נוירונים נקרא סינפסה ( תמונה 3)., למעשה אין מגע בין שני נוירונים, ישנו מרווח ביניהם אשר נקרא מרווח סינפתי, כל נוירון 'מדבר' (ז"א מפריש חומר) למרווח הסינפטי בינו לבין נוירון אחר, ישנם כמה חומרים כאלו אשר נקראים נוירוטרנסימטרים (מתווכים סינפטיים): סוג החומר המופרש, כמות החומר המופרש, תדירותו, קצב פינויו מן המרווח הסינפטי הם אלו אשר מכתיבים איך יתנהג הנוירון, למעשה ישנם המון חיבורים בין נוירונים רבים וכל צומת תקשורת כזו מוציאה פקודה, לבסוף כל נוירון מגיע להחלטה ומעביר זאת לנוירון הבא אשר בתורו ממשיך את הקישור, כאשר מכפילים את זה במס' הנוירונים (10 עם 12 אפסים אח"כ), מקבלים כוח חישוב אדיר, יותר מכל מחשב קיים, מקבלים רקמה חיה ומופלאה שיכולה לתהות על מהות קיומה, ואף יכולה לתהות על עצמה תוהה על מהות קיומה...

הקורטקס מחולק לשתי המיספרות שמאלית וימנית, נהוג לחשוב על ההמיספרה השמאלית כיישות טורית, משמע היא חושבת בצורה של ווקטורים על ציר זמן, בצד השמאלי גם נמצא אזור השפה, אם תחשבו על כך זה מאוד הגיוני, כי שפה היא טור של סמלים, גם ברמה הבלשנית (מסמן ומסומן – פרדינן דה סוסיר) וגם ברמה המתמטית של כללים.

ההמיספרה הימנית לעומת זאת היא ישות החושבת בצורה מקבילה, היא אחראית יותר לתפיסת מס' דברים בו"ז, כמו ראיה מרחבית.

בנוסף ישנה חלוקה לאונות שונות על אחת מהן דיברנו בהתחלה, בהמשך אתאר עוד מס' אונות מיקומן האנטומי והפונקציה שלהן בהקשרים השונים.

למידה, זיכרון, פלסטיות סינפטית:

עובדה מעניינת היא כי נוירונים, אינם מתחלקים, בניגוד לרוב תאי גופנו אשר יודעים להתחלק וכך להתרבות, מס' תאי המוח של אדם בוגר הוא די קבוע, למעשה אם כבר קורה משהו עם הזמן, אזי תאים מתים ומספרם ככלל קטן, עם כך איך אדם יכול ללמוד מידע חדש? איך הוא יכול לזכור אותו?

מסתבר שהדבר הקריטי לעניין האינטליגנציה הוא מס' וטיב הקשרים הקיימים במוח בין הנוירונים ולאו דווקא כמות הנוירונים, יכולת המוח להסתגל לסביבה משתנה כתלות בגירוים שונים נקראת פלסטיות סינפטית.

למעשה תכונה זה מאפשרת לניסיון חיינו לעצב את המבנה של המוח שלנו, הן אנטומית והן פונקציונאלית, לא ניכנס למנגנונים המולקולאריים והגנטיים, אך בגדול המוח יודע לשמר קשרים בהם משתמשים ולהכחיד קשרים בהם לא משתמשים (זיכרון ושכחה בהתאם), בנוסף כאשר חסרה פונקציה מהותית המוח יודע 'לחייט מחדש נוירונים' כך שנוצר מין פיצוי לאובדן הפונקציה, בניסוים על עכברים הראו שהחוקיות איננה לגמרי ברורה, לדוגמא אם היו 3 נוירונים-  A,B,C והם דיברו עם שלושה אחרים

בהתאמה A', B',C'  - וכעת נחתוך את הקשרים בין הנוירונים (יוצרים מיני טראומה) ומתבוננים בנוירונים בשלב מאוחר יותר עוברים איחוי, מגלים כי אחרי ההתאוששות, נוירון A יכול לדבר כעת עם B', נוירון B ידבר עם C', נוירון C ידבר עם A', והפונקציה שעבדה תחזור בצורה סבירה פחות או יותר, זו עובדה מאוד מפליאה כיוון שאם אני אחתוך את הכבל שמחבר בין המתג חשמל למנורה ואז אחבר אותו למקרר, אני אצפה שלא יקרה כלום או במקרה הטוב המקרר יפעל, ברם, במקרה זה האור יפעל למרות שהכבל מחובר למקרר! האלגוריתם של מערכות הפיצוי וההתאוששות אינו ברור לנו לגמרי אך אנו יודעים שתפקידו קריטי באבולוציה.

דוגמא קיצונית לכך ניתן לראות כאשר לעיתים ילד צריך לעבור כריתת המיספרה, זה ניתוח מאוד טראומתי ומורכב בו מסירים למעשה חצי מוח, בזכות הפלסטיות הסינפטית ילד שעובר כריתה של המיספרה שמאלית מצליח להעביר את מרכז השפה שלו להמיספרה ימנית!

יש שני סוגי זיכרון באופן כללי, הראשון נקרא זיכרון דקלרטיבי, אלו למעשה הדברים שאנו יודעים כי אנו זוכרים, וניתן לומר אותם: למשל מהי בירת ישראל? -> ירושלים. מידע זה הוא זיכרון סמנטי אשר נשלף מאזור ההיפוקמפוס במוח, תת סוג נוסף בקבוצה זו הוא זיכרון אפיזודי, זיכרון של אירועים בחיינו, גם הוא נמצא בהיפוקמפוס וישנו קשר בין שניהם.

הסוג השני נקרא זיכרון לא דקלרטיבי, אלו הזיכרונות של הדברים שאנו לא יודעים כי אנו זוכרים וגם לא יכולים לומר אותם, למשל לרכוב על אופניים.

המיקום במוח של זיכרון זה הוא הרבה יותר מפושט, גם כאן יש מס' סוגים, למשל זיכרון פרוצדורלי, זהו סוג של זיכרון למיומנויות שונות אשר נמצא במוחון ובשכבה תת קורטיקלית אשר נקראת סטריאטום, סוג נוסף בקבוצה זו הוא הזיכרון האסוציאטיבי אשר נמצא באזור מאוד עתיק במוחנו אשר נקרא אמיגדלה.

הבדל מהותי בין הזיכרונות הוא שזיכרון לא דקלרטיבי לוקח הרבה יותר זמן לקונסולידציה (הטמעה), בעוד זיכרון דקלרטיבי נלמד הרבה יותר מהר, ברם, הראשון נשמר לאורך זמן רב יותר לאחר שנלמד, בעוד השני מוכחד מהר יותר יחסית ללא גירוים חוזרים, (אפשר לשכוח חומר שלמדנו למבחן זמן מה אחרי, אבל לנגן בפסנתר, באיכות כזו או אחרת, זוכרים תמיד).

אפשר למעשה לומר כי זיכרון לטווח קצר  נובע משינוים פונקציונאליים במרווח הסינפטי (תלוי למעשה בזמן מחצית החיים של מולקולה של חלבון מזורחן), מכאן יקרו אחד משניים –

הזיכרון יכול להיכחד, (העלמות זיכרונות היא דבר קריטי לזיכרון ממש כמו יצירה של זיכרונות חדשים), או לעבור לזיכרון לטווח ארוך, במצב זה ישנה בקרת גנים ענפה שלא ניכנס אליה אך נוצרים שינוים מבניים ברמה הסינפטית, עיצוב מחדש של הקשר.

שוב לא אכנס לפרטים אך מושגים מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית כגון, התניה קלאסית, התניה אופראנטית וכן הלאה יכולים היום להיות מיוצגים ע"י מודלים ביולוגיים שבהם מולקולות ותהליכים תוך תאיים שונים לוקחים חלק, ניתן לראות הבדלים רבים בתהליכי הלמידה בין סוגי הזיכרונות השונים.

אינטליגנציה של תנועה, חישה –

האונות הפרונטליות והפריאטליות במוח מכילות שני מבנים חשובים שנקראים קורטקס מוטורי ( תמונה 4) ראשוני וקורטקס סנסורי ראשוני, אלו החלקים שאחראים בגדול על חישה ועל תנועה,📷ישנו ייצוג מעניין שנקרא הומונקולוס (איש קטן) ( תמונה 5), בו מיוצגים על גבי אזור זה כל איברי הגוף בהתאם למורכבות הפונקציה שלהם, ז"א למשל שהאזור בקורטקס המוטורי שאחראי לרגל יהיה קטן בהרבה מהאזור שאחראי לכף יד, למרות שרגל גדולה מכף יד, כיוון שהמוטוריקה של כף יד הרבה יותר מורכבת מהמוטוריקה של רגל.📷

הקורטקס הסנסורי גם מיוצג בצורה דומה, למשל אזור הלשון תופס מקום ענק בקורטקס הסנסורי (פונקציות חישה גבוהות) למרות גודלה הפיזי הקטן יחסית בגוף.

הפקודה להזיז איבר מתחילה מאזור הנמצא באונה הפרונטלית במקום שנקרא אזור מוטורי ראשוני, בהמשך עוברת הפקודה לאזור מוטורי שניוני אשר אחראי על בקרת היציבה והתנועה, בנוסף אזור זה מקושר לאזורים נוספים רבים אשר מכילים מידע תפיסתי מגוון הנדרש לקביעת יעדים, מטרות ודרכי פעולה, היוזמה לתנועה מגיעה ממקום אחר אשר נקרא Cingulate gyrus.

בהמשך ישנו  קישור חשוב נוסף מהקורטקס המוטורי לשכבות תת קורטיקליות עתיקות באבולוציה כמו גרעיני הבסיס (במחלת הפרקינסון, מחלה תנועתית, נפגעות מסילות הקשורות למבנה זה, הנוירוטרנסמיטר העיקרי שחסר כתוצאה מהפגיעה הינו דופאמין, על כן חלק מן הטיפול במחלה הוא תוספי דופאמין), אשר מעורבים באופן דומיננטי ביצירת זכרון פרוצדורלי , המאפשר שפעול של תבניות תנועה מורכבות שכבר נלמדו בהקשר גירוי/התנהגות מתאים, לעומת זאת האדפטציה של התכנית התנועתית לתנאים הספציפיים של סביבת היישום המיידית מחייבת אינטרקציה עם הצרבלום אותו הזכרנו קודם.

משם יעברו הסיבים עם המידע (שוב תמיד באותה צורה אשר תוארה קודם, נוירונים וסינפסות), למסילה חד כיוונית שנקראת המסילה הקורטיקו ספינאלית (תמונה 6),  משמע סיבים מהקורטקס לספיין (עמוד השדרה), מעמוד השדרה יגיע נוירון מוטורי נוסף לאיבר המטרה אותו הוא יזיז.

לסיכום- יציבה ותנועה מייצגים שלב סופי בשרשרת תהליכים מאוד מורכבת של יזימה, תכנון, בקרה, שימוש בקלט קודם ותגובה לגיריה, ניתן ללמוד הרבה על נושא זה מנפגעי שבץ מוחי באזורים פרה מוטוריים ופריאטליים, ז"א החולה לא סובל משום בעיה מוטורית, או מחולשת שרירים כזו או אחרת, אך כאשר תיתן לו מסרק ותבקש ממנו להסתרק הוא לא יצליח, או כאשר תבקש ממנו להראות עם היד איך עושים שלום, הוא לא יצליח לבצע, למרות שהוא "יודע" איך עושים את זה (אם הוא רואה מישהו אומר לו שלום או מישהו מסתרק הוא מבין טוב מאוד מה הוא רואה) ולמרות שאין לו שום בעיה מוטורית או שרירית הפעולה לא תצא לפועל! לתופעה זו קוראים אפרקסיה.

מסילות נוספות אשר רצות בכיווניות הפוכה הן המסילות הסנסוריות, אשר מגיעות מקולטנים מהגוף למוח, ישנם מס' מסילות, חלקן מדווח על תחושת מגע, חלקן על טמפרטורה או כאב וגם מסילות שמדווחות על מנח במרחב, בקיצור רב מאוד מסילות אלו רצות מהגוף לעמוד השדרה ומגיעות משם לקורטקס הסנסורי, הן עוברות דרך אזור תת קורטיקלי בשם תלמוס, התלמוס הוא מעיין מרכזיה ענקית שמסננת גירוים, העובדה שעכשיו ניתן לקרוא את מה שאני כותב ולא לשמוע את הרעש שהמחשב מפיק, למרות שהוא מפיק רעש מסוים שניתן להקשיב לו אם מאוד רוצים, זה בזכות התלמוס אשר יודע להכחיד גירוים מסוימים ולשמר גירוים אחרים, ע"מ להעבירם לקורטקס לרמה המודעת.

גם בקורטקס הסנסורי ישנם אזורים ראשוניים שמדווחים על מגע בצורה גסה, בהמשך מעבר לאזורים שניוניים אשר מאפיינים טוב יותר את תכונת הגירוי (האם העצם רך או קשה, חד, או כהה וכן הלאה), בהמשך גם כאן ישנו חיבור לאזורים אחרים אסוציאטיביים.

גף רפאים ונוירוני מראה -

כאשר לומדים נושא זה לעומק, מגלים כמה תופעות מאוד מוזרות שגורמות לך לבחון הרבה מתפיסת עולמך.

אחד מהם הוא הנושא של גף רפאים, אחוז מסוים של אנשים שעברו כריתת איבר, בד"כ טראומתית, ממשיכים 'להרגיש' את האיבר כאילו הוא עדיין שם, לעיתים אף מתלווים לכך כאבים מאוד קשים שמזכירים התכווצות שרירים, לרוע המזל לא ניתן לעסות את האיבר, כיוון שהוא פשוט לא שם, זוהי תופעה מאוד רצינית, התסכול ממנה כל כך רב שחולים מנסים להתאבד כדי להפסיק לחוות את זה.

איך זה קורה?

למעשה העובדה שאדם עבר כריתת כף יד, אומרת בסה"כ שאין לו יד, לא שהוא לא יכול להרגיש יד, כפי שתואר, ישנו ייצוג מוחי ליד, המשכם של סיבי העצב שנכרתו ממשיכים להגיע לאזורים מוחיים בהומנוקולס אשר מייצגים יד, ואף לאזורים סמוכים ליד, אשר לא נפגעו, ניתן לחשוב על זה כך, כאשר ילד מקבל מכה ביד, ואומר שכואבת לו היד, למעשה היד לא כואבת לו, הכאב זה מידע שנמצא במוח, יד לא יכולה 'לכאוב', באותו הגיון ניתן להבין גם מדוע המוח לא כואב (כאבי ראש מקורם בקליפות המוח לא במוח), המוח לא כואב, כי הוא זה שמרכז מידע של כאב מכל האיברים, הוא לא יכול להעביר את המידע של הכאב של עצמו הלאה למקום מייצג אחר..צריך לחשוב על זה קצת..

הפתרונות הרפואיים למצב זה מרתקים לא פחות, ישנו פתרון יצירתי במיוחד, בו לוקחים קופסא עם מראה וע"י מניפולציה אופטית גורמים לאדם הפגוע לראות כי יש לו יד (היד הבריאה יושבת במקום של היד החסרה) ואז אומרים לו להזיז את היד הבריאה, והוא חש הקלה בכאב, למרות שהוא 'יודע' שאין לו יד, המוח 'יודע' שעכשיו הוא מזיז אותה!

מסתבר שישנם דרגות שונות של ידע ומודעות, נרחיב בהמשך.

נוירוני מראה הינו נושא מרתק לא פחות ומהווה חזית מחקרית מאוד בולטת היום במדעי המוח.

באמצעות מכשיר EEG (תמונה 8) (מס' אלקטרודות על גבי הראש אשר מדווחות על פעילות חשמלית מסוגים שונים באזורים שונים), בדקו קופים ובהמשך בני אדם, מה שעשו זה נתנו לנבדקים להתבונן בלי לזוז כלל בסיטואציות מסוימות שכללו אדם אחר עושה שימוש מוטורי בגוף או במכשיר והקליטו פעילות חשמלית, חוקר איטלקי בשםRizzolatti הראה לקבוצת נבדקים את הסרט "הטוב הרע והמכוער" בקטע בו קלינט איסטווד מפרק ומחבר את האקדח שלו.

כל הנבדקים בלי יוצא מן הכלל הראו פעילות מוטורית ענפה באזורים מוחיים המייצגים ידיים! זו עובדה יוצאת דופן עם השלכות עצומות על תפיסתנו את עצמנו, המוח מבחינתו ממש "מזיז" את הידיים כמו בסרט, בעוד הידיים לא באמת זזות, כנראה שהמקום של זה באבולוציה הוא קריטי לשם למידה וחיקוי, וגם לשם היכולת האנושית לאמפטיה, ישנה קבוצת נוירונים שנמצאת באזורים מוטוריים וסנסוריים אשר לא משתתפים בתנועה בפועל אלה רק בחיקוי המוחי שלה, אלו הם נוירוני המראה, ניתן לתפוס את זה אינטואיטיבית במצבים בהם אנו רואים מישהו אחר חוטף מכה חזקה וצועקים או זזים מהר כתגובה, למרות שלא אנחנו חטפנו את המכה, אבל ממש כאילו אנחנו מרגישים את המכה בתוכנו, משהו במוח יודע לעשות הפרדה בינינו לבין האחר, הוא מבין מה האחר מרגיש, כיוון שאותם אזורים פועלים גם כן אצלו במוח! אבל איכשהו המוח מבחין בינו לבין האחר, גם כאן יש תופעות מאוד מוזרות של פגיעות מוחיות שלא ארחיב עליהן.

מחקרים דומים על חולים בטיפול נמרץ הראו דברים דומים, החולים שהו בתוך גבס, ולא יכלו להזיז את הרגליים, במצב כזה חולים עוברים הידלדלות שריר קשה (אטרופיה) ולאחר מס' שבועות או חודשים כמעט לא נשאר להם שריר ברגל.

בניסוי ביקשו מהחולים לדמיין או לצפות בסרט שמכיל תוכן של תזוזת רגליים, בפרקי זמן קצרים, תוצאות המחקר הראו כי החולים שדמיינו תנועה או צפו בא הראו הידלדלות שריר קטנה הרבה יותר מקבוצת הביקורת.

קשב, תפיסת הזמן, ביופידבק –

קשב זו היכולת של המוח למקד את עצמו לגירוי מסוים (שמיעתי, תחושתי, ויזואלי וכן הלאה), זו אחת המערכות הכי מורכבות שקיימות במוח.

תפיסה חזותית ממוקמת באונה האוקסיפיטלית (החלק האחורי של הראש), זהו אזור עיבוד ראשוני של מידע חזותי, ז"א מידע מגיע מהרשתית בעין דרך עצבי הראיה לשם, ושם מתקבל אפיון ראשוני של תכונות הגירוי, קונטרסט, בהירות, מיקום וכו'.

בהמשך ישנו עיבוד אסוציאטיבי שניוני שמאפשר זיהוי של העצם, מקומות, פנים, תנועה וכו'.

גם כאן יש תסמונת מעניינת להמחשה, תסמונת אנטון – זהו מצב שבו כל מערכת הראיה עובדת מעולה, העיניים, ההולכה העצבית, אך החולה אינו רואה כיוון שאזורי העיבוד בקורטקס פגועים, החולה לא מודע לכך שאינו רואה, הוא חושב שהוא רואה (מאוד קשה להבין את זה אבל זה כך), הוא מועד על חפצים, נופל אך הוא משוכנע שהוא רואה.

ישנו גם מצב הפוך בו פגיעה מעט שונה גורמת לחולה להיות בטוח שהוא לא רואה, למרות שאין לו שום נזק, כאן הנזק הוא באזור אחר, האזור של המודעות למה שראית (אזורי עיבוד מורכבים יותר), החולה מתלונן על כך שאינו רואה, אך כאשר אתה שואל אותו איפה השולחן, הוא מיד מסתכל עליו ולעיתים אף מצביע עליו אינטואיטיבית, אך טוען כי הוא לא רואה.

ישנם מס' מערכות עיבוד אסוציאטיביות, בגדול מחלקים אותם ל System of what

ול System of where. פגיעות במערכת הראשונה תגרום למצב בו האדם יכול למשל לתאר את הפנים של אדם אחר (צורת האף, גבות, צבע וכל הפרטים שמרכיבים את הפנים למעשה) אך הוא לא יוכל לזהות שזו אימו.

פגיעות במערכת השנייה מתבטאות בכך שאדם מזהה את החפצים שמולו בלי בעיה, אך אין לו מושג היכן הם, הדוגמא הקלאסית היא חולה שנימצא בביתו, מצליח לראות את כל החפצים שם כשלו ולתאר במדויק את הכול, אך הוא לא יודע שהוא בבית שלו, אני לא אנסה להסביר את זה, צריך פשוט לראות חולה כזה כדי להאמין.

התפיסה השמיעתית עובדת מאוד דומה, אזור שמיעה ראשוני באונה הטמפוראלית המאפיין את התדר והעוצמה של הקלט, בהמשך אזורים שניוניים ייחודיים למילים ולצלילים שהם לא מילים (לכן המוח שלנו יודע לזהות צלילים בשפה זרה כמילים ולא סתם צלילים), גם כאן יש תופעות מאוד מוזרות שלא אכנס אליהם.

קשב למעשה נמצא באזורים שלישוניים (אזורים סופרא מודליים) אשר עושים עיבוד אינטגרטיבי לכל אזורי הגרייה השניוניים שעליהם דיברנו, כך שהמידע שמגיע מטופל בצורה היררכית, בהתאם לחשיבות היחסית ולדחיפות התגובה.

למשל כאשר אנו רואים אמבולנס חולף אותנו מימין וגם שומעים אותו מימין, העובדה הטריוויאלית שלמעשה אותו אובייקט הוא גם זה שיוצר גירוי ויזואלי וגם גירוי אודיטורי, הוא בכלל לא טריוויאלי לגבי המוח, למקם את כל הקלט מהאמבולנס באותו מרחב ובאותו זמן ולהבין שזה אותו אובייקט זו משימה סופר מורכבת.

מה קורה אם יש דיסוננס או מה היה קורה אם האמבולנס היה עובר מימין אך היינו משדרים את הסאונד שלו משמאל?

גם זה נבדק בניסוי ונמצא שמערכת הראיה ממוקמת גבוה יותר ממערכת השמיעה, ז"א המוח יתעלם מהצליל ויתמקד בגירוי הויזואלי, חוש הראיה יותר קריטי לנו ברמה האבולוציונית לכן למד המוח שאם יש סתירה, מאמינים לו קודם.

כאשר מאחדים מס' גירוים אשר אינם בסתירה, הקלט מתגבר, למשל בדקו כמה יכול אדם לשמוע משיחה בין שני אנשים אחרים ממרחק מסוים, במצב בו הוא מסתכל עליהם ובמצב בו הוא מסתכל לכיוון אחר (הנבדקים לא קראו שפתיים), נמצא שיפור של 15% ב 'שמיעה' של השיחה כאשר הם גם הסתכלו על השיחה.

אובייקט מוגדר קלאסית כדבר שאינו יכול להתקיים בשני מרחבים שונים באותו זמן (למרות שהיום יש תיאוריות של קוואנטים שמראות דברים אחרת), אחד האתגרים הגדולים של המוח הוא להתמודד עם הגדרה זו, ישנה מערכת שנקראת System of when, שמנסה לתת למוח את התחושה (או האשליה אם תרצו) של זמן הווה.

בניסוי מסוים לקחו קבוצת נבדקים והראו להם על מסך מספרים שרצו בקצב מהיר, ביקשו מהם לזכור כמה פעמים מופיעה הספרה 5, לאחר מכן שאלו אותם על ספרות אחרות שהיו, מובן שהתוצאות היו פחות טובות לגבי ספרות אחרות, אך שמו לב שכל ספרה שהופיעה 500 מילי שניות לאחר הספרה 5, נשכחה כליל, ז"א ישנו מין זיכרון עבודה שמתמלא ומתרוקן, ואם הוא כבר תפוס בספרה 5, כל מה שיבוא אחר כך לא יכול להיכנס למודעות, כנראה שאורך זיכרון זה הוא 500 מילי שניות, מעל זה כבר כן ניתן לזכור ספרות אחרות.

למעשה כאשר אתה קורה את המשפט הזה, זה כבר זמן עבר, ההווה זו מניפולציה מוחית למשוך את העבר ע"מ להגביר קלט, ישנו מקום בו החלק הראשון של משפט זה מאוחסן עד שאתה מגיע לסוף המשפט, על מנת להבין מה קראת, לאחר חצי שנייה המידע נמחק או עובר הלאה (תלוי בסוג הקלט), אגב, חצי שנייה במושגים של תפיסת זמן של המוח זה זמן מאוד מאוד ארוך.

ישנה הפרעה מרתקת שנקראת הזנחת צד (Neglect), בה אנשים עוברים פגיעה מוחית אשר גורמת להם להתעלם לגמרי מגירוים שמגיעים מצד שמאל בדרך כלל.

אם תבקש מהם לצייר שעון, הם יציירו חצי שעון ימני בלבד ויתעלמו מהחצי השני (תמונה 9), אם הם מתגלחים הם יגלחו רק את צד ימין.

שמו חולים עם הזנחת צד מול מסך, כך שהם לא יכולים לזוז, מיקדו את עינם על גבי נקודה במרכז המסך, ומדי פעם הופיע בצד מסוים של המסך עיגול, הם היו צריכים לדווח כל פעם שהם רואים עיגול, מובן שבחלק הימני של המסך לא הייתה בעיה ותמיד הם ידעו להגיד שיש עיגול, בצד השמאלי התוצאות היו מאוד גרועות, אך שמו לב שכאשר משדרים שני עיגולים התוצאות אפילו יותר גרועות מבחינת הצד השמאלי, כנראה שיש כמות מסוימת של קשב כמו אנרגיה במערכת סגורה, שככל שמשתמשים בה יותר, נשאר פחות לדברים אחרים, המערכת הזו עובדת כמו קבל שאוגר קשב ופורק אותו כאשר צריך, מערכת זו נקראתReticular Formation היא עובדת על נוירו טרנסמיטור שנקרא סרוטנין ואחראית גם למצבי שינה וערות.

דבר מעניין נוסף שראו בניסוי, הוא שכאשר 300 מילי שניות לאחר העיגול שהופיע משמאל, ציירו חץ קטן עם כיווניות לשמאל, השתפרו פלאים הביצועים של חולי הזנחת הצד, ז"א, החולים ראו את הגירוי משמאל כל הזמן, הם פשוט לא העבירו אותו לרמת המודעות, כאשר מיקדנו אותם (באמצעות 'מתיחת זמן ההווה' למקסימום) הם כן היו מודעים לגירוי.

בניסוי אחר של זיכרון עבודה וזמני הווה של צליל, לקחו שוב חולי הזנחת צד ושמו רמקולים מימין ומשמאל  אליהם, בלי שהם ראו אותם, כמובן שהם לא 'שמעו' גירוים משמאל, לאחר מכן שמו רמקול נוסף משמאל, שלא עבד אך כן ראו אותו והתוצאות של החולים השתפרו בעשרות אחוזים בשמיעה של צלילים משמאל!

הדבר המדהים כאן, הוא שדבר כמעט מטאפיזי כמו קשב יכול להשתנות בלי שום שינוי קליטתי, רק 'הלך מחשבה שונה', חשוב להבין כי החולים, לא הזיזו שום איבר אחרת, לא הסתכלו שונה, לא שמעו שונה, הם פשוט חשבו שונה.

נראה שמה שחשוב למוח, הוא לא באמת אם יש גירוי 'אמיתי' אלא אם הוא תופס גירוי כאמיתי.

צריך לראיין חולים כאלו כדי להבין כמה מורכבת היא המודעות לרגע.

ביופידבק זה אחד ממחקרי הקצה החדשים ביותר בנוירולוגיה נכון לרגע כתיבת מסמך זה, בביו פידבק מחברים את אלקטרודות הEEG   למוח של נבדק, מגדירים יחס מסוים של גלים באזור מסוים, שכאשר הוא מתקיים מתבצעת פעולה חיצונית.

למשל ניסוי בקופים– כאשר באלקטרודה מס' 15 שיושבת מעל אונה פרונטלית משמאל יתקיים יחס של גל בטא/גל טטא גדול מחמש, הרובוט יקלף לקוף בננה, כעת מחכים, לא קורה כלום, הקוף יושב ומתחיל לחשוב, מדי פעם הוא רואה שהרובוט מתחיל לקלף את הבננה ונעצר, לאחר כמה שעות, הקוף מגיע לשליטה מוחית מרשימה בה הוא מצליח לגרום לרובוט לקלף את הבננה, הקוף לא יודע מה הוא עושה, גם נבדק אנושי לא יודע מה הוא עושה, הוא רק יודע שכאשר הוא חושב בצורה מסוימת מופעל משהו שנותן לו פידבק, הוא לומד מאוד מהר להפעיל אזורים שונים במוח ולשנות דברים מכוח המחשבה.