תחילת דרכי באומנויות הלחימה:
מאז שאני זוכר את עצמי נמשכתי ל- אומנויות לחימה. האמת שזה די טבעי בהתחשב בעובדה שגדלתי עם שני אחים גדולים שעוד לפני שהגעתי לגיל 5 הם כבר למדו קרטה ושהיה להם את כל סרטי ברוס לי בוידיאו. עד היום אני זוכר את העלילה ה"מורכבת" מאוד בכל אחד מהסרטים. רציתי מאוד ללמוד קרטה עם אחים שלי. אני זוכר שהתחננתי לאבא שלנו שירשום גם אותי אבל הייתי קטן מידי והאמת די שמנמן (לפחות ביחס לאחיי) ואבנו יעד לי אומנות לחימה אחרת. הוא אמר לי שאני מתאים לג'ודו ושהוא ירשום אותי לקבוצה כאשר אגדל מעט. ואכן בגיל 8 אבי רשם אותי לקבוצת ג'ודו במועדון מכבי ת"א אצל יהודה יחזקל. לאחר כמה שנים נכנסתי לעולם הג'ודו בצורה די רצינית והגעתי למצב של חמישה אימונים בשבוע. 2 אימונים במכבי ת"א, 2 אימונים בהפועל ר"ג ואימון אחד בווינגיט עם הנבחרת הלאומית לנוער. מאוד אהבתי את התחרותיות ואת השיפור המתמיד ביכולת לשלוט על המשקל שלך ולהכשיל את יריבך.
המשבר:
בג'ודו תמיד היו פציעות באוויר. מה לעשות?! כשהמטרה להפיל את היריב והיריב מתנגד לפעמים יש תקלות. נפילה לא טובה או יותר נכון נחיתה לא טובה יכולה להיות דבר מסוכן. מה שכן אני כותב את זה בדיעבד כי כנער הפציעות הקטנות, הנקעים וההטחות היו עוברים בקלות ולא חשבתי על אפשרות אחרת. יום אחד במהלך אימון נבחרת אחד מחברי לקבוצה ביצע עלי הטלת מותן במהלך רנדורי. ההטלה הייתה מהירה וטובה, הוא הצליח להרים אותי באוויר וניסה להסתובב עם הגוף שלו במטרה לזרוק אותי על הגב. הבעיה היית שהוא לא שלט לי על יד ימין ולכן הוא לא הצליח להצמיד אותי אליו ולסובב אותי איתו. אני נחתתי על צד ימין עם היד מקופלת ומייד אחרי הוא נחת עלי ופרק לי את הכתף במקום. זאת היית הפציעה הכי חמורה שחוויתי בחיי, ולמרות שאני חובב לחימה ואדרנלין מעולם לא שברתי עצם או נפצעתי בצורה רצינית. הרבה זמן לקח לכתף להחלים. בערך חודשיים היד היית מקובעת ועוד חודשיים שלושה התנועה היית מוגבלת. סה"כ אחרי כחצי שנה חזרתי למזרן להתאמן אבל זה כבר לא היה זה. הגוף אולי החלים אבל פסיכולוגית עוד אין החלמה. פתאום לא כיף להתאמן, לא נעים להתרסק, כל נקע באצבע מנפילה מלחיץ מאוד. לא עבר חודש וכבר פרשתי מהג'ודו ומהחלום להיות מתחרה אולימפי.
ההכרות עם ג'יו ג'יטסו:
במהלך השנים אחי יואב פרש מקרטה והתאהב בגלישת גלים ואחי הבכור גדעון המשיך להתאמן במגוון אומנויות לחימה במשך השנים. קרטה, נינג'יטסו, ג'ודו, ארניס ואגרוף. יום אחד איפשהו בשנות ה90 גדעון התחיל להביא קלטות של תחילת ה MMAביפן וארה"ב ואת הסרט "חניקה" (choke) של ריקסון גרייסי. שם נחשפתי לראשונה לאומנות ג'יו ג'יטסו ברזילאי. בהתחלה זה היה נראה לי בערך כמו ג'ודו, הטלות ריתוקים והכנעות. גדעון נמשך לג'יו ג'יטסו והתחיל לתרגל טכניקות עם חבריו לאימונים ובסוף החליט לטוס לברזיל להתמקצע באומנות. כאשר גדעון חזר מברזיל הוא פתח את הקבוצה הראשונה שלו ללחימה. החלטתי לבוא לאימונים בהתחלה עם כמה חברים שהתעניינו והחלטתי לתת לאומנות לחימה עוד צ'אנס ולהתאמן אצל אחי ג'יו ג'יטסו. אני זוכר שאחרי כמה אימונים הכול חזר אלי בחזרה! כל התשוקה, האדרנלין, הרגשת הסיפוק אחרי אימון מוצלח, הרצון ללמוד ולהשתפר, הכירות טובה יותר עם עצמך יכולתך ומגבלתך, הביטחון העצמי, הכושר, התחושה של כל שריר בגוף.
הנדידה:
אחרי שהמבנה המיתולוגי של מכבי ת"א נהרס הקבוצה עברה להדר יוסף וגדעון ניצל את ההזדמנות לטוס ולהמשיך להתמקצע אצל מאסטר ריקרדו דה לה ריוה. חברי הקבוצה המשיכו ברובם להתאמן באומנויות לחימה שונות. אני, שכבר התמכרתי לאימונים חיפשתי מקום להתאמן. ניסיתי קצת ג'יו ג'יטסו בקבוצות שכנות אבל מטעמים לוגיסטיים לא הסתדר לי (ימים, שעות, מרחק) ויתרתי על אימוני הג'יו ג'יטסו וחיפשתי משהו אחר. הלכתי באופן טבעי לקבוצת ג'ודו אבל מסתבר שדי נדיר למצוא מתאמנים בוגרים בג'ודו ובלי קשר זה החזיר אותי לזיכרונות לא טובים אז ויתרתי מהר. אני מניח שאני לא היחיד שלא נהנה מהטחה חזקה על המזרן וכנראה שבגלל זה או בגלל הפציעות הרבות שיש בג'ודו קשה להתמיד באומנות הזו בגיל בגרות. הלכתי לקבוצת אגרוף אבל לא התחברתי לאווירה בקבוצה, אולי בגלל שאני לא דובר רוסית :) בסוף הגעתי להתאמן באגרוף תאילנדי אצל בועז פולני. נהניתי מהאימונים, השקעתי ואפילו התחריתי בקרב חובבני. סה"כ אגרוף תאילנדי וג'יו ג'יטסו מאוד דומים בלוגיקה שלהן ובשיטת האימון כיוון שאתה תמיד נבחן מול יריב שמתנגד וברור מה עובד ומה לא. למרות שהטכניקות שונות מן היסוד. כללי המשחק שונים אבל ב 2 הסגנונות יש כללים ויש משחק ואי אפשר לרמות את עצמך. או שההגנה עובדת או שאתה תקבל אגרוף לפרצוף, או שהאגרוף מתוזמן היטב או שאתה תפגע רק באוויר.
החזרה לג'יו ג'יטסו:
גדעון חזר ארצה ופתח את הקבוצה מחדש. אני כמובן חזרתי להתאמן אצלו ופתאום נזכרתי כמה כיף זה ג'יו ג'יטסו ! דווקא מתוך ההנאה מאגרוף התאילנדי התאהבתי בג'יו ג'יטסו. היתרון של ג'יו ג'יטסו על אומנויות לחימה אחרות הוא שה"עונש" לא מסוכן. בג'ודו אתה תיזרק אל המזרן בעוצמה, באגרוף תאילנדי אתה תקבל אגרוף לפרצוף בעוד שבג'יו ג'יטסו אתה פשוט תאלץ להודות בתבוסתך ולהיכנע, זה הכל! אין כאן עונש פיזי, רק פגיע קלה באגו. זה מה שהופך את האומנות הזאת לכל כך פופולארית (זה וכמובן הפרקטיות שלה שהוכחה ב UFC הראשונים בכל קרבות ה MMA ועד היום). אין מכות, בטח לא אגרופים לפנים, אין הטחות על הרצפה. פשוט אפשר להשתמש ב100% כוח בקרבות ועדין זה יהיה משחק מאוד בטיחותי ביחס לכל אומנות לחימה אחרת. גם באגרוף תאילנדי וגם בג'ודו אתה לא יכול להלחם בעצימות של 100% באימונים. הדבר יוביל לפציעות בלתי נגמרות. לכן מתרגלים לרוב קרבות בעצימות נמוכה ונותנים "סימונים". מה שנקרה ספארינג 60% כוח ועוד כל מיני שיטות אימון שמורידות מעט מהריאליסטיות בקרבות אבל מעלות את הבטיחות. כמובן שניתן להתאמן איגרוף בעצימות גבוהה עם מיגון מלא אבל לקבל אגרופים עוצמתיים לפנים על בסיס קבוע זה אמנם קרבי, אבל זה לא מתכון לבריאות ואריכות ימים ובטח שלא כיף. בג'יו ג'יטסו גם אם אני אשתמש בכל הכוח שלי וגם אם אני אפסיד לא יקרה לי או לפרטנר שלי כלום. סה"כ כאשר אני מגיע למצב שבוא אני נחנק או שמבוצע עלי בריח אני נכנע והמשחק מתחיל מחדש. כמובן שלעשות "חזק" זה נוגד את רוח הג'יו ג'יטסו וגם סתם לא כיף אבל אין בעיה בג'יו ג'יטסו לקחת תלמיד חדש וביומו הראשון "לזרוק אותו למים". אין לי בעיה לעשות ספארינג עם כל אחד בג'יו ג'יטסו בעוד שבשאר אומנויות הלחימה הדבר יוביל לפציעה בטוחה (כנראה של התלמיד המתחיל )
אסטרטגית ג'יו ג'יטסו :
בלחימת ג'יו ג'יטסו יש פוזיציות שהן כמו תחנות. אסטרטגיות לעבר המטרה המאוד קרבית שהיא למעשה לשבור ליריב את אחד המפרקים או לחנוק אותו. באגרוף תאילנדי אין תחנות ולכן המהירות, הכוח והנתונים הפיזיים משחקים תפקיד רציני מאוד בהשגת המטרה בעוד שבג'יו ג'יטסו ניתן "לטפס" אל עבר היעד בשלבים קטנים ומדודים. דרך הפוזיציות אני מתקדם לעבר השגת ההכנעה ולמעשה אני משחק כאן משחק אסטרטגי עם הגוף שהמטרה שלי היא לגרום ליריב לבצע טעויות ולנצל אותן. תלמיד מתחיל, לא משנה כמה כוח יש לו יבצע המון טעויות ולמתאמן בג'יו ג'יטסו יהיה קל לנצל אותן לטובתו. כמו כל משחק אסטרטגי הכוח הוא מרכיב שולי ביותר. נלחמתי עם גדולים וחזקים ממני והבסתי אותם בקלילות, ונלחמתי עם קטנים וחלשים ממני שהוציאו ממני את האוויר או ששיחקו איתי (דה לה ריוה).
הרגע שבו הבנתי שהמשפט "טכניקה מנצחת כוח" אינו רק סיסמא, ושניתן להתאמן בצורה מאוד ריאליסטית בג'יו ג'יטסו ויחד עם זאת נעימה ובטוחה זה הרגע שהתאהבתי בג'יו ג'יטסו.