*המאמר נכתב כשהיינו מתאמנים באולמות בית ספר מושכרים ולפני המועדון החדש שלנו*
אצלנו באימונים צריך לפעמים לפרוס את המזרנים באולם ולאחר האימון להחזיר אותם לערימה בחדר צדדי. זוהי מטלה של חמש דקות לקבוצה של מתאמנים. חמש דקות של עבודה משעממת, אבל הכרחית.
זה לא הקושי שבסידור המזרנים או הזמן היקר, אלא השגרה שמכבידה על הפעולה. סידור מזרנים לא משפר את הטכניקה בג'יו ג'יטסו והוא אפילו לא מספיק מאמץ כדי שיחליף את החימום. זה מה שזה – להרים כמה מזרנים עם קבוצה של אנשים ולסדר אותם.
לפני כעשר שנים, הגעתי לאימון ג'יו ג'יטסו בקבוצה בברזיל. מרחוק ראיתי כמה אנשים יושבים בחוץ ובגשם על מדרגות אבן, ומחכים למאמן שיגיע עם המפתח. התקרבתי וזהיתי פרצופים מוכרים שנרטבים בגשם. אחרי כמה דקות הגיע המאמן ופתח את האולם. כולם נכנסו ואני איתם, התלבשנו והאימון התחיל בריצה סביב המזרן. אני זוכר שבמהלך הריצה הקלילה סביב המזרן חשבתי על התנאים הצנועים שבהם מתקיימים האימונים ועל העובדה שהמזרן היה קרוע ובלוי בצדדים. זה אומנם מצב שיכול להיות נורמטיבי במתנ"ס בפריפריה, אבל מפתיע במיוחד בהתחשב בכך שהקבוצה היתה נבחרת הלוחמים של ברזיל - Brazilian top team, את הפרצופים זיהיתי כיוון שהיו שם מתאמנים כמו שוגון, האחים נוגירה, אלן גואוז ועוד כמה לוחמים שראיתי עד אז בטלויזיה. המאמן שהגיע עם המפתח היה מורילו בוסטמטה. ובכל זאת, אלו התנאים של הלוחמים הטובים בעולם.
סידור מזרונים כשלעצמו אינו מלמד אותנו דבר, אבל שגרה של שנים בסידור מזרונים מאפשרת לשמור על מצב עדין שקשה להצביע עליו. אולי עצם הפעולה ה"ריקה" מוציאה אותנו מחשיבת סוחרים של "מה אני מרוויח מזה?" ומעמידה אותנו באופן מדוייק אל מול ההתמדה בפשטות. ואולי זה שומר לנו על ענווה והבנה שבכל מסע ארוך ישנן עבודות שחורות קטנות השלובות בו.
יום אחד, כשיהיה דוג'ו משלנו, ואפשר יהיה לקבע את המזרון לקרקע, אחשוב על מטלה "מיותרת" שנתמיד בה כדי לא לאבד איכויות בקבוצה או שאבנה מדרגות אבן בכניסה כדי שיהיה מקום להמתין בגשם לפני האימון.
עד אז – קדימה, לסדר את המזרונים.