עצירה קצרה להודות על הקיים

רגע לפני פתיחת הדוג׳ו עם אחי גדעון לפני כשלוש וחצי שנים, עבדתי באימון יחידות ממדינות שונות בעולם. גם גדעון עבד שנים באימון גופים ויחידות שונות בארץ ובעולם וכמו שדרכו נכנסתי לעולם הג׳יוג׳יטסו כך גם דרכו נכנסתי לעולם ההדרכה. היה פרוייקט, חיפשו מדריך, גדעון לא יכל אבל שם את המילה שלו שאני יכול לעשות את העבודה במקומו.

בגיל 27 מצאתי את עצמי אחראי עם עוד מדריך אחד על פרוייקט משמעותי במדינת עולם שלישי. המדריך שהיה איתי היה מנוסה ומקצועי מאוד! מהר מאוד הוא נתן לי הרגשת ביטחון וזרק אותי למים. "שלחו אותך ללמד מה שאתה יודע, תלמד מה שאתה יודע ולא מה שמישהו שלא מבין בזה קישקש לך שצריך ללמד ואתה לא מאמין בזה. כאן אתה הבוס". מהר מאוד דאגתי שיהיה חדר ממוזרן וציוד מיגון בסיסי כדי שהחבר'ה יוכלו להתאמן בג׳יוג׳יטסו, אגרוף תאילנדי והשלמות קלות של קרב מגע/התמודדות ושימוש בנשק קר. אם מתאמנים בשטח, מביאים ציוד או מתאמנים על הדשא. כאשר המפקד של היחידה המקומית הגיע להסתכל על הדגמה של סוף מחזור הוא ראה בסופה חבר'ה עם מיגון הולכים ספארינג MMA עם האבקות, קרקע וכל האלמנטים. הוא כל כך התלהב שהוא קבע מיד אח"כ חד יומי לכל המפקדים הבכירים שסובב סביב אימון איתי. לאחר הפרוייקט הזה כבר קיבלתי הצעות נוספות וניכנסתי לעולם ההדרכה. "טוב שם טוב משמן טוב"

עשיתי את זה במשך כ8 שנים תמימות עד אשר התבשל הרעיון של פתיחת הדוג׳ו במקום שכירויות המשנה שהיינו שוכרים מאולמות שונים. אני הקמתי משפחה, גדעון מעבר להקמת משפחה עושה חייל במגוון תחומים נוספים והגיע הזמן לבחור האם להתחייב לקבוצה הותיקה שגדעון טיפח במשך שנים או להשאיר אותה באולם כדורסל, עם סידור מזרנים בכל אימון, עם 2-3 מפגשים בשבוע. בחרנו ללכת על זה.

היום אני בטוח שבחרנו נכון! אני רואה את הקבוצה גדלה, את החברויות שנרקמות, את השמחה של המתאמנים להגיע לדוג׳ו, את הרמה של המתאמנים עולה, את איכות האנשים שסביבי ערב ערב. אולי על המזרן אני המאמן ובעל הידע אבל מחוץ למזרן יש אנשים עם חגורות שחורות רבות בתחומים שאני לבנה חדשה. מה שנקרא - "לבנה על המזרן אבל שחורה בחיים". אם את החניכים שהיו לי בפרוייקטים השונים אהבתי, את החניכים כאן בארץ אני רואה כמשפחה. החניכים שלא מתחלפים, חלומו של כל מדריך.