אומנויות לחימה משולבות או MMA שהם קיצור ל Mixed martial arts , החלו עוד ביוון העתיקה ב 648 לפני הספירה. היוונים הציגו ספורט זה באולימפידה וקראו לו פרקטיון (Pankration). המילה פרקטיון מורכבת משתי מילים יווניות שמשמעותן "בכל הכוח".
הספורט באותה תקופה היה בעצם שילוב של איגרוף והאבקות. החוקים היחידים שהגבילו את הלוחמים היו 1. אסור לנשוך 2. אסור להכניס אצבעות לעיניים. למרות שלספרטנים באותה תקופה מותר היה להלחם גם כך. הקרבות הסתיימו כשאחד מהלוחמים איבד את ההכרה או שהיה נכנע ליריבו בכך שהרים את ידו. קרבות אלו נמשכו שעות ארוכות, ולעיתים הסתיימו במות אחד הלוחמים או שניהם. ספורט הפרקטיון התפרסם וקיבל פופולריות רבה במשחקים האולימפים ובעולם היווני והוא התעוד הראשוני לקיום ספורט מסוג זה.
הקרבות נערכו בזירה שהיתה מרובעת וקטנה יחסית כדי לעודד לחימה בטווחים קרובים. התחרויות התאפיינו גם בשופט שהיה מצוייד במוט או מקל שאיתו כפה על המתחרים ואכף את חוקי התחרות שנשברו פעמים רבות בלהט הקרב. הטכניקות שבהן נלחמו, כללו אגרופים, נעילת מפרקים, חניקות, מכות ברך , מרפק ובעיטות למפשעה. פעמים רבות הקרבות הוכרעו בקרקע בעזרת הכנעות ומכות מעמדות שולטות. לוחמי הפרקטיון נודעו ביכולות ההתגוששות הגבוהה שלכם שכללה הטלות, חניקות ונעילת מפרקים (בריחים) ובשל כך המוות הנפוץ ביותר בזירות אילו היה מוות בחניקה.
לוחמי הפרקטיון הפכו בייון העתיקה לגיבורים, מיתוסים ואגדות. אלכסנדר מוקדון גייס לוחמי פרקטיון רבים כחיליו בשל כוחותיהם האגדיים בלחימה ללא נשק. כשכבש את הודו ב 326 לספירה, צבאו הורכב לוחמי פרקטיון רבים. הסטוריונים רבים טוענים שאומנויות הלחימה האסיתיות החלו לצמוח בשל כך בהודו באותה תקופה. פרקטיון זהו סגנון הלחימה המשולב הראשון שמתועד, ולימים יקרא ויתפרסם כאומנויות לחימה משולבות.
בעקבות ההדרדרות של הפרקטיון ביוון שחפפה לעליית האמפריה הרומית, אומנויות הלחימה המשולבות צנחו לשוליים לטובת סיגנונות לחימה ספורטיבים אחרים. אגרוף והאבקות היו סגנונות דומיננטים במערב בעוד שאומנויות לחימה מסורתיות החלו לצבור מומנט באסיה. התפתחות זו המשיכה כמה מאות עד ל 1925 בריו דה ג'נרו, ברזיל. בשנה זו ה MMA חווה התחדשות ממקור יחודי.
על מנת להבין לגמרי את עליית ה MMA בעידן החדש, הכרחי להבין את ההסטוריה של הופעת הג'יו-ג'יטסו בברזיל ולהכיר את תרומתה של משפחת גרייסי לענף. ( Gracie Jiu jitsu - Brasilian Jiu jitsu / Bjj)
לאחר שפתחו קרלוס והליו גרייסי את "אקדמית גרייסי", קרלוס הפנה תשומת לב רבה לסגנון הלחימה כשפרסם בעיתונים מודעה שלימים נקראה "אתגר הגרייסים". המודעה נכתבה בזו הלשון : "אם אתה רוצה יד או צלע שבורה – צור קשר עם קרלוס גרייסי במספר הבא...". מהלך שיווקי זה הביא להתעוררות של אמני לחימה רבים במערב משיטות שונות כמו קרטה, קפואירה, אגרוף, ועוד לוחמים רבים משיטות שונות שניסו להוכיח שהם טובים יותר בלחימה. קרלוס והליו נלחמו וכל הבנים שלהם גם כן.
אירועי הקרבות הופצו ברחובות ריו דה ג'נרו והציבור השתוקקק לצפות בקרבות. כתוצאה מצבירת הפופולריות, הקרבות החלו להערך באיצטדיוני כדורגל גדולים בעיר וקהל גדול הגיע לאירועים. הראשון מבין הקרבות המקצועיים הללו התנהל בין אלוף ברזיל לאגרוף במשקל קל ובנו הצעיר וקטן הגוף של קרלוס – הליו גרייסי. הליו ניצח בקרב בפחות מ 30 שניות ובכך הפך לגיבור לאומי.
לוחמים יפנים, ששמעו על התחרויות בסיגנון חופשי, החלו לנסות להגן על אומנויות הלחימה המסורתיות שלהם מול הגרייסים. רבים טסו במיוחד לברזיל להליו גרייסי נלחם מול לוחמים יפנים שהיו כבדים ממנו בהרבה. הליו הביס לוחמים רבים ובטיול לארה"ב, הליו הביס אלוף עולם בהאבקות חופשית במשקל כבד. בשנים שבין 1935 ועד 1951 נלחם הליו גרייסי במעל 1000 קרבות, עד שבנו של קרלוס, קרלסון, ומאוחר יותר בניו של הליו: רולס, ריקסון ורוריאור, תפסו את קידמת הבמה באתגר הגרייסי.
ספורט הלחימה החדש שנקרא וולה-טודו (Vale Tudo) או בתרגום חופשי "הכל מותר" הפך במהרה לפופולרי והשני מבין כל ענפי בספורט האחרים בברזיל, אחרי כדורגל כמובן. זהו הסטטוס של הספורט בברזיל עד היום. ארגונים רבים ותחרויות שונות החלו להתארגן בכל ברזיל. הלוחמים הגיעו בעיקר משיטות הלחימה הקרביות ביותר כמו ג'יו-ג'יטסו, אגרוף תאילנדי, לוטה ליברי, האבקות, אגרוף ועוד סגנונות שונים. תוצאות הקרבות באירועים אלו הפיצו את לחימת ג'יו ג'יטסו הברזילאי בברזיל ובארה"ב.
בשנות השמונים המוקדמות, בנו הבכור של הליו, רוריון גרייסי, הגיע לארה"ב ולימד ג'יו ג'יטסו ברזילאי או כמו שההמשפחה קוראת לשיטה "גרייסי ג'יו-ג'יטסו" בקליפורניה. בדומה לאביו ולדודו, רוריון הפיץ את "אתגר הגרייסי" באיזור מגוריו החדש והוסיף שיתן לכל מי שיביס אותו או את אחיו בלחימה חופשית יקבל פרס של 100000$. כמו בברזיל, כך גם בארה"ב - ג'יו ג'יטסו תפס פופולריות עקב קרבות אילו. רוריון הבין את הפוטנציאל של אומנות הלחימה של משפחתו והחל ליצור ולבסס ארגון שיקדם את הלחימה בארה"ב.
לאחר שנים של עבודה קשה וקידום אומנות הלחימה והרעיון של וולה טודו אמריקאי, רוריון גרייסי פגש את ארט דווי שהיה איש מכירות שהתעניין בתחום התחרוית ללא חוקים לאחר טיול בתאילנד, שם צפה בתחרות מחתרתית דומה. ארט גייס את קשריו עם אנשי תקשורת ותעשית הטלויזיה וארגן פגישה עם בוב מירוביץ שהיה נשיא של SEG - תאגיד שמתמחה באירעי ספורט בשידור חי לפי שיטת "תשלום לפי צפיה" או באנגלית PPV שלושתם (רוריון, בוב וארט) יסדו את "אליפות הקרבות האולטימטיבים". או כפי שאנו מכירים היום Ultimate Fighting Championship - UFC.
אליפות הקרבות האולטימטיבית UFC, הציג לעולם סיגנון לחימתי חדש שנקרא נו-הולד-בארד NHB. בששת האליפויות הראשונות ב UFC היו מעט מאוד חוקים. למעשה, לא היו קטגוריות משקל, ללא הגבלת זמן וסיבובים ולא היה סטנדרט לציוד מגן בקרבות. החוקים היחידים היו שלוחמים לא יכולים להכניס אצבעות לעיניים, אסור להם לנשוך או להכניס אצבעות לפה ולמשוך והקרב יכול היה להסתיים אך ורק בצורות הבאות : עצירת שופטים, איבוד הכרה בקרב, סימון לוחם לכניעה מחניקה או נעילת מפרק (בריח). הקרבות באירועים הללו התקיימו בכלוב בעל שמונה צלעות שנקרא בשל כך – האוקטגון.
פורמט האירוע היה לילה אחד של טורניר, שהמתחרים נלחמו בו מספר קרבות בסגנון המפסיד יוצא, עד שאלוף האירוע היה מוכרז. אי קיום קטגוריות משקל היווה בעיה ברורה כבר בתחילת הדרך, ודוגמא טובה לכך היה מתאבק סומו ששוקל 160 קילו שנלחם במתאגרף תאילנדי ששוקל 80 קילו.
עוד בעיה שצצה מהר מאוד היתה חוסר במגבלות זמן ושיטת ניקוד מסודרת. החל מ UFC 5, רוב הלוחמים נלכדו בהכנעות מההצלחה של רויס גרייסי, והחלו ללמוד טכניקות האבקות. כתוצאה מכך הקרבות התארכו עוד ועוד, עד שהטורניר לא עמד המסגרת הזמן המוקצב של תשלום לפי צפיה, וה UFC איבדו מעריצים כתוצאה מקרבות קרקע ארוכים שלעין בלתי מיומנת נראים משעממים. ב UFC שהתקיים בצפון קרוליינה ב 1995, קבעו זמן גג של שלושים דקות לקרב. באירוע זה רויס גריסי וקן שמרוק עברו את זמן זה ויצרו צורך בהחלטת שופטים ובשיטת ניקוד לקרבות שלא הסתימו בכניעה או איבוד הכרה.
ה UFC נשארה בשיטת התשלום לפי צפיה כמה שנים, עד שיוצג על ידי חברת זופה. זוהי חברת ניהול מדיה וקזינו שמבוססת בלאס-וגאס. נשיא זופה, דנה וויט, שיווק את הספורט כ"ספורט טוב, נקי וחוקי" שאפשר לספורט לקבל לגיטימציה והקפיץ את התחום קפיצת דרך גדולה.
דנה וויט וחברת זופה החלו למכור כרטיסים לאירועים, ארגנו את החוקים ובססו את ה UFC לקהל הרחב. כיום ישנם אירועים רבים כל שנה שמספר הצופים גדל בעקביות.