תרנגולות, ג'יו ג'יטסו ומה שבינהם - ברוך נולר

אתחיל בטענה שלא תסכימו איתה, ובעיקר תיראה לא קשורה לג'יו ג'יטסו:

תרנגולת לא דוגרת על ביצה כדי שיבקע ממנה אפרוח. תרנגולות דוגרת על ביצה כי ביצה היא משהו שדוגרים עליו. או ליתר דיוק – בשביל תרנגולת, ביצה היא משהו שאי אפשר לדגור עליו יותר מדיי אה, ועוד טענה קטנה – כולנו תרנגולות.

"עזוב אותי, יש ביוטיוב איזה וידאו של חתולים שרצים אחרי לייזר"

אז רגע, יש חתולים גם אצלי. והם יותר מעניינים.

היינו רוצים להאמין שבני אדם לומדים בצורה שונה מתרנגולות או חתולים. אבל אנחנו לומדים בדיוק כמוהם. למה הכוונה? ולמה לצערנו? ומה הקשר לג'יו ג'יטסו? אז ככה:

היה היה בחור בשם ת'ורנדייק. הוא התעניין בהתנהגות. אז הוא לקח חתול ושם אותו בקופסא. מחוץ לקופסא היה אוכל. בתוך הקופסא, היו כל מיני דברים. בין השאר – היה שם חבל. משיכה בחבל פותחת את דלת הקופסא. ואז לחתול יש גישה לאוכל. וזה כיף לחתול, כי הוא רעב.

שמים את החתול בקופסא לראשונה בחייו. הוא מסתובב בקופסא, עושה כל מיני דברים, ומתישהו, ממש במקרה, מושך בחבל. הדלת נפתחת, החתול יוצא ואוכל. אחרי כמה זמן, שמים את החתול בכלוב בפעם השנייה. הפעם הוא ימשוך בחבל קצת יותר מהר מהפעם הראשונה. ושוב, יצא ויאכל. אם נחזור על הפרוצדורה מספיק פעמים, ונכניס את החתול לקופסא – הוא מייד ימשוך בחבל, יצא ויאכל. הגיוני. הוא למד.

אבל הנה החלק המעניין:

אם אשאל אתכם מה החתול למד, תגידו שהחתול למד שבכדי לצאת מהקופסא ולאכול הוא צריך למשוך בחבל. אבל החתול למד משהו אחר. החתול למד שחבל זה משהו שמושכים בו. בלי שום קשר לאוכל. נשמע...לא הגיוני. ולא נכון וקצת מוזר. ובכל מקרה, אנחנו לא תרנגולות או חתולים.

אך אבוי. כולנו תרנגולות וחתולים. כדי להסביר הנה שלושה מושגים. לא משהו מסובך. בחיי.

S- גירוי - Stimulus.

R – תגובה\התנהגות – Response

O – תוצאה – Outcome

בשביל החתול שלנו,

S – הגירוי – הקופסא.

R – ההתנהגות - המשיכה בחבל.

O – התוצאה – אכילת האוכל. (ויציאה מהקופסא)

כאשר התוצאה (O) היא רצויה לחיה, היא תקרא חיזוק. למה? כי היא תחזק את קשרי הלמידה.

עד כאן מאוד הגיוני ופשוט.

כדי שתתבצע למידה, הסמיכות החשובה היא כפי שניתן לשער, בין ה R לO (R – משיכה בחבל, O – קבלת האוכל). יש התנהגות, להתנהגות יש תוצאה רצויה,  והיא מחזקת את קשרי הלמידה. והחיה אכן לומדת.  אבל! הלמידה לא מתבצעת על הקשר בין משיכה בחבל לאוכל. אלא בין הקופסא למשיכה בחבל. בין הגירוי לתגובה. כלומר בין הS לR. עבור החתול, "חבל הוא משהו שמושכים בו" ולא "מושכים בחבל כדי לצאת ולקבל אוכל".

ההבדל אולי עדיין לא ברור, אז הנה דוגמא הממחישה ומוכרת לכולנו. הפעם, בבני אדם:

בדרך לבית שלכם יש צומת. כדי להגיע הביתה פונים בצומת ימינה. בכל פעם שאתם נוסעים הביתה, אתם פונים בצומת הזה ימינה. יש להתנהגות שלכם תוצאה רצויה, כלומר חיזוק – הגעה הביתה. ב 95 אחוז מהפעמים ההתנהגות חוזקה – הגעתם הביתה. בדיוק כמו שלחתול האוכל הוא החיזוק. הפנייה שלכם ימינה היא ההתנהגות. כמו המשיכה בחבל של החתול. והצומת הוא כמו הקופסא – הגירוי. וכן, גם אנחנו, כמו החתול, פונים ימינה לנוכח הצומת. ולא כדי להגיע הביתה. "בטח שכדי להגיע הביתה!" תתרעמו. לא. כמו החתול, למדנו שהצומת הוא משהו שפונים בו ימינה. מדוע אני מתעקש על הדבר הזה?

בגלל שהיום חוגגים לדודה מרים. בת 50 כפרה עליה. כדי להגיע לדודה מרים (שאנחנו מאוד אוהבים), צריך לפנות בצומת שלנו שמאלה, ולא ימינה כמו תמיד. אז אנחנו חוזרים מהעבודה כרגיל, שומעים מוזיקה באוטו, חושבים על הדבר הזה שהתחלנו בעבודה וצר....היי! רגע!  פנינו ימינה כרגיל. שיט. עכשיו צריך לעשות פרסה וזה תל אביב ופקקים ו..בלגאן.  אבל ידענו שהיום צריך לפנות שמאלה. ועדיין פנינו כרגיל. תוצאה שלילית לכל הדעות.

לכולנו זה קרה –נוסעים על איילון הביתה, אבל היום צריך לצאת בלה גרדייה ולא ברוקח. יש פגישה. ו..שיט! פספסנו את הפנייה!

אז למה פנינו ימינה ?!  

בגלל מה שלמדנו. זוכרים? גירוי – תגובה. צומת – פנייה ימינה. תוצאה? כבר לא רלוונטי. קשרי הלמידה שנוצרים אצלינו זהים לאלו של בעלי החיים. גם אצלינו, הקשר שנוצר הוא בין הצומת לפנייה. לנוכח הגירוי, עושים את הפעולה. לנוכח הצומת, פונים ימינה."הצומת היא משהו שפונים בו ימינה".

גם כשמכניסים לתמונה תוצאה לא רצויה, מאוחר מדיי. עדיין נתנהג באותו אופן. וזה משום שקשרי הR S חזקים הרבה יותר מקשרים O R, ומאוד מאוד קשה לשנות אותם.

לא סתם זה נשמע מוכר. למה שאני מתאר קוראים הרגל. הרגל הוא בעצם קשר R S שנוצר בעקבות פעולה שחוזקה מספיק פעמים דרך קשר O R. הקשר לא נוצר מיד. לא כל דבר הופך להרגל. אבל אחרי מספיק פעמים, הלך עלינו.

כשהייתי קטן, הייתי חוזר הבייתה מביה"ס וישר זורק את הדברים בחדר ורץ מהר החוצה לשחק. הגירוי – בית. ההתנהגות – זריקת דברים על הרצפה. התוצאה – לשחק בחוץ. חיובי מאוד. חוזקתי פעמים רבות. הפעולה חוזקה כמעט בכל יום. ואני למדתי. למדתי ש"חדר הוא משהו שזורקים בו את הדברים". כיום, התוצאות של הפעולות שלי מאוד לא רצויות. אני באמת רוצה בית מסודר. אבל... קשרי R S ארורים. החדר שלי מבולגן.

עכשיו אנחנו מבינים מדוע קשה כל כך לשנות הרגלים. פעולה לנוכח גירוי שהובילה לתוצאה רצויה, לאחר מספיק פעמים, תתבצע בלי שום קשר לתוצאות שלה. קשרי הR S חזקים. מאוד.

והנה הקישור לג'יוג'יטסו:

גדעון אמר באחד האימונים את הדבר הבא (ציטוט ממש לא מדויק אבל זה הרעיון הכללי):

"אנשים אולי חושבים שאם הם יתאמנו מספיק זמן, הם ישתפרו ובסוף יגיעו לחגורה שחורה. ובאיזשהו מקום זה נכון. אבל זה גם לא בדיוק נכון. מי שיגיע לאימונים במשך המון זמן ויתגלגל סתם, לא ישתפר. או ישתפר ממש לאט. חייבים לשנות את המשחק, לבדוק דברים חדשים ולצאת מאזור הנוחות בכוח. אחרת ההתקדמות תהיה איטית, אם בכלל."

ה"סגנון" האישי שלנו, הג'יוג'יטסו שאנו עושים, הוא תוצאה של תהליך למידה. למידה נעשית דרך חיזוקים ועונשים. כמו בכל דבר בחיים, גם במהלך האימון יש לנו מערכת של חיזוקים\עונשים על התנהגויות שונות. שוב:

חיזוק – התנהגות שיש לה תוצאות רצויות עבור החיה. קשרי ה R S יתחזקו בעקבותיה.

עונש - התנהגות שיש לה תוצאות לא רצויות עבור החיה. קשרי R S יחלשו בעקבותיה.

ככלל, ראינו שהתנהגות שמובילה לתוצאה חיובית מגבירה קשרי R S. בג'יוג'טסו, כשאני אומר S – גירוי - הכוונה למצב נתון. פוזיציה, סיטואציה, רגע בספארינג. כל אחד ואחד מהם הוא גירוי. כיצד אנו משתפרים בג'יו ג'יטסו? בתחילה, אנו ניצבים בפני הגירויים – ופועלים בצורה מסוימת. אם לפעולה יש תוצאה לא רצויה (עונש), אזי ההתנהגות לא תחוזק. אם לפעולה יש תוצאה רצויה (חיזוק) – היא תחוזק. אז אם הסוויפ הזה במצב הזה עובד לי – יש יותר סיכוי שאעשה אותו בפעם הבאה. מה שיחוזק בהתחלה הוא באמת קשר ההתנהגות-תוצאה. אבל אם נחזור על הפעולה מספיק פעמים, יווצר לנו קשר R S, או במילים אחרות – הרגל. וכאן בדיוק נכנסת החשיבות של הדברים של גדעון. לפעמים, ברמה גבוהה יותר, או מול יריב אחר, הפעולה שלמדנו לאו דווקא תביא לתוצאה רצויה. ואם חיזקנו מספיק את הפעולה, היא תהפוך להרגל. ההרגל הזה הוא בדיוק "אזור הנוחות" שגדעון מדבר עליו וצריך לנסות לצאת ממנו כל הזמן. יכול מאוד להיות שדרך המשחק שלי כבר לא מועילה לי. אבל אני רגיל.

כמובן שיש לזה צד טוב. קוראים לו אינטואיציה. שלומי דיבר על "לפעול מתוך הרגע" ועל "ידע שאיננו יודע". גדעון דיבר על "ג'יוג'יטסו בלתי נראה". לדעתי הקשר בין השניים הוא המושג אינטואציה. מהי האינטוציה הזו? במובנים של למידה – אינטואציה היא הביטוי לסך החוויות שנלמדו. המוח סוכם בשבילינו את סך הלמידות והחוויות שלנו, ואנחנו "מרגישים" מה נכון. לרופאת משפחה וותיקה יש בדיוק את אותו ידע כמו רופאת משפחה שרק התחילה לעבוד. אותו בי"ס לרפואה, אותה התמחות, אותו ידע על הנייר. אבל הרבה פעמים, מספיק שילד נכנס לקליניקה, והרופאה הוותיקה כבר תוכל להגיד בדיוק מה יש לו, אם זה רציני או לא וכד'. בלי לבדוק אותו בכלל.  האינטואציה הראשונית שלה תהיה לרוב נכונה. לא כך אצל הרופאה המתחילה. אנחנו רוצים לפתח אינטואיציה טובה. העולם מורכב מהמון גירויים שמתרחשים סימולטנית, ויש המון ניואנסים ודקויות שלא נכנסתי אליהם. אבל ככלל הרעיון ברור. הרופאה הוותיקה סוכמת (לא במודע) את סך החוויות שהיא עברה והיא פשוט "יודעת". המתאמן הוותיק סוכם את סכום חוויותיו ופשוט "פועל" "מרגיש". אך בכדי לבנות אינטואציה טובה יותר, עלינו להתנגד באופן אקטיבי להרגלים שנוצרים אצלינו בשלבים מוקדמים. כלומר, להיאבק אקטיבית בקשרי הגירוי-תגובה שכבר לא מועילים לנו. ואולי אף למנוע את הווצרותם. לצאת מאזור הנוחות. לנסות משהו חדש.

וזה קשה, כי...קשרי R S ארורים. קשה לשנות אותם.

אני יודע על עצמי שיש המון התנהגויות במהלך ספארינג שאינן רצויות לי, ואני ממשיך לעשות אותן. אבל עכשיו יש לי מודעות. להיפטר מהרגלים זה קשה. אבל גם ליצור אותם לוקח זמן. לכן, חשוב כל כך להיות מודע וגמיש במשחק. במיוחד בהתחלה, כשעוד אין הרגלים. וכאן נכנס עוד משהו שגדעון כל הזמן אומר: "אם אתם חגורה לבנה וכחולה – תטעו. תתנסו. אחר כך זה כבר יותר בעייתי". וזה מדויק מאוד, ועכשיו אפשר להבין גם למה. לא רק כי לסגולה יש מעמד מסוים ופאדיחה להכנע.

טעויות הן דבר מעולה, וחשוב ללמידה (ויש עוד סיבות שלא נגעתי בהן). על אחת כמה וכמה אם אנחנו בהתחלה. אנחנו גמישים, ועדיין לא פיתחנו הרגלים. מה שחשוב הוא להיות מודע.

לא תמיד זה מצליח. זה מאוד קשה. אבל מאוד מאוד חשוב לעשות את זה. אני אישית נאבק עם זה כל הזמן. ואני רואה איך חוסר המאבק שלי בהרגלים רעים פוגע בהתקדמות שלי. פעמים רבות אני מגיע לאימון ומתגלגל על "אוטומט". ואם חושבים על זה, יש כאן סכנה גדולה: אני נהנה מהאימונים כמעט תמיד, גם כשאני לא מאתגר את עצמי. אז, אימון – גירוי. התגלגלתי על "אוטומאט" – התנהגות. הנאה – תוצאה\חיזוק. עם הזמן, אני עלול ללמוד  ש"אימון זה משהו שמתגלגלים בו על אוטומאט". מאוד לא רצוי. האוטומט שלי רחוק מלהיות טוב. אבל למזלנו, גם ההיפך הוא הנכון. אם באימונים איישם את מה שאמרתי כאן – אנסה לאתגר את עצמי, אטעה, אלמד, אצא מאזור הנוחות – אז יתפתח אצלי קשר R S מדהים: "אימון הוא משהו שמתגלגלים בו בצורה יצירתית". (התנהגות לא חייבת להיות ספציפית – כמו למשל פנייה ימינה. אפשר ללמוד על התנהגות מופשטת יותר כמו "יצירתיות". ולא רק בבני אדם. אפילו יונים יכולות ללמוד על התנהגות מופשטת)

אז בעצם, אולי לא חידשתי פה כמעט כלום. כולנו יודעים שכדאי לצאת מאזור הנוחות, לטעות הרבה, לא להתעקש על משהו שלא עובד, לנסות דברים חדשים וכד'.

מה שאני מקווה שחידשתי, היא התשובה לשאלה "מדוע זה כל כך חשוב". אז עכשיו אנחנו מודעים לסיבות ולתוצאות. האימון הבא הוא כמו הצומת. בעצם, כל אימון הוא הצומת. האם נמשיך לפנות בה ימינה? או שנוכיח לעצמנו שאנחנו לא תרנגולות? (: