אני מאוד אוהב היסטוריה ואני מאוד אוהב לגלות איך דברים התחילו ולמה דברים הם כמו שהם היום, לכן נתחיל בקצת רקע- ג''ודו ו-BJJנולדו מאותו האבא- הג''יו ג''יטסו היפני של הסמוראים, גם הפיתוח שני ענפי הלחימה מאוד דומה- ג'יגארו קאנו (שפיתח את הג'ודו) היה בחור קטן וצנום ולקח מהג'יו ג'יטסו המסורתי את התרגילים שיותר מתאימים לו- שבהם משתמשים יותר בטכניקה ויותר בכוח של היריב נגדו, באופן מאוד דומה , קרלוס גרייסי (שגם היה בחור קטן), אשר למד ג''ודו אצל מיטסויו מאאדה (חניך של ג'יגארו קאנו), הוציא מהג''ודו והג'יו ג'יטסו את התרגילים והטכניקות שמתאימות לו- טכניקות קרקע שבהם הכוח פחות משחק תפקיד אלא יותר זריזות ומיומנות. יכול להיות שאני לא מדייק לגמרי בעניין ה-BJJ , אבל אני יודע שהסיפור הכללי אכן היה כך. לפירוט היסטורי לחץ כאן.
אבל, לדעתי, לא הטלנובלה הנ"ל היא שמחברת בין הג'ודו לג'יו ג'יטסו הברזילאי, אלא דבר אחר - האגו, או יותר נכון היעדרותו של האגו. בקבוצות ג'ודו ו- BJJ מתאמנים החבר'ה הכי משוחררים, לא שחצנים ולא פלצנים שתראו בקרב אנשי אומנויות לחימה. והסיבה לכך היא שגם ג'ודאים וגם אנשי BJJ מפסידים המון – בין אם זה נופלים, נחנקים, מרותקים ו\או מקבלים בריחים. ב-2 המקרים, אתה לומד להפסיד, ולהפסיד המון, זאת הרגשה מאוד קשה בהתחלה, מאוד קשה להיות חגורה לבנה - אתה מפסיד המון ודופק המון על המזרון או על היריב, אבל אני חושב שהעניין הזה של ההפסדים, משמש כמעין פילטר לפלצנים - כי רק אנשים בלי אגו, או לחילופין כאלו שיכולים לשלוט באגו שלהם, יכולים להפסיד אינספור פעמים, ולא להתרגש מזה, אלא להיפך – ללמוד ולהשתפר מזה.
יותר מזה, ההרגשה של ההפסד - היא זו שהופכת בן אדם להיות צנוע יותר, וכל ספורטאי אומר שהפסדים ולא ניצחונות הם מה שמשפר אותך.
האלמנט הנ"ל לא קיים כ"כ במועדוני עמידה - מתאגרפים, אנשי אגרוף תאילנדי ושאר אמנויות לחימה דומות - אצלם אין קרבות מלאים – זה תמיד ספארינג ב-60%-80% , והרבה פעמים תשמעו את המשפט "תוריד קצת , אתה עובד חזק מדי". כלומר נשאר משהו עצור, אין את השחרור שיש בקבוצות גראפלינג (ג'ודו, BJJ וכמובן גם היאבקות) - כי אצלנו הולכים תמיד (טוב כמעט תמיד) 100%, אם הכניעו אותך, הפסדת, אם זרקו אותך הפסדת, תקבל את זה ותמשיך הלאה. אין את המחשבה הזו של "אם הייתי הולך בשיא הכוח, הייתי מנצח" (משפט ששמעתי במועדון אגרוף תאילנדי).
אם נחזור לעניינו, במועדוני ג'ודו ו- BJJ יש את אנשים שכיף להיות איתם, כיף לעבוד איתם וכיף ללמוד מהם. בגלל זה אנחנו באים 3-4 פעמים בשבוע ולפעמים גם יותר, לוחצים ידיים – הורגים אחד את השני, ואז מתחבקים כמו אחים. אתם לא תראו את זה בשום אומנות לחימה אחרת.
* הכותב הינו מבכירי הג'ודוקות התחרותיים בישראל.