בטיחות היא חלק מהטכניקה בג'ו-ג'יטסו. כן זה משונה, אבל הרעיון של ספארינג, שהפרוש שלו הוא "קרב תרגול" בניגוד לקומפיטינג, שזה להתחרות, קשור בצורה הדוקה לבטיחות של המתאמנים. ההנחה היא שבתחרויות (שהן דבר חד פעמי), יש אינטרס חזק מאוד, גם של הסביבה וגם של המתחרים בעצמם לא להיפצע. המזרונים גדולים ופנויים, שופט עומד ומשגיח מקרוב (ועוד כמה בצד לוקחים ניקוד, אולי כדי לפנות לו קשב?), המתחרים בכושר טוב, מרוכזים, ובעצם הכל מתרכז בזה שאחד יכריע את השני בצורה טכנית ובלי פציעות מיותרות. זה נכון שיוטיוב מלא בסרטונים של פציעות שונות ומשונות, אבל סטטיסטית הכמות שלהן קטנה אם חושבים על כל התחרויות שמתקיימות בעולם כל הזמן. אם היו הרבה פצועים יחסית לכמות התחרויות, כנראה שהפרמיות שחברות הביטוח לוקחות היו גדולות ממש, ואז לא היה כדאי לעשות תחרויות בכלל. וסטטיסטיקה היא בדיוק מה שמבדיל בין תחרות שקורית פעם בכמה זמן, ובין אימונים שקורים כל הזמן. סיכונים שנתחמק מהם בתחרות, אם בגלל שהמתחרים ערניים יותר, או פשוט כי הסיכוי שלהם לא מתממש, יתפסו אותנו באימונים, כי החשיפה לסיכוי הרבה יותר גדולה. לדוגמא – אם משהו הוא 99 אחוז בטוח, ברגע שנעשה אותו יותר מ99 פעמים, הסבירות שהוא יהיה לא בטוח עולה מאוד. יש חישובים מדויקים לזה לפעמים, אבל מה שמעניין אותנו כאן זה הפרינציפ. כמו שטיילר דירדן אומר בפייט-קלאב "על טווח זמן מספיק ארוך, שיעור ההישרדות של כולם יורד לאפס". כלומר אם נחשף שוב ושוב לאותו סיכון, ונחזור על זה מספיק פעמים הוא יתממש. הרעיון של ספארינג קיים, כדי שנוכל לתרגל כאילו אנחנו בתחרות, אבל נפחית את סיכויי הפציעה. איך? אימון בהילוך בינוני לדוגמא (כבר כתבתי על זה). אז מה יש לי עוד לחדש כאן?
איך אנחנו יודעים כשהספארינג מסוכן?
אנחנו צריכים לדעת לזהות מתי המצב שאנחנו נמצאים בו דומה מדי לתחרות ופחות מדי לאימון. אפשר לכתוב ספרים שלמים על ההבדלים ביניהם, אבל יש כמה כללי אצבע שעוזרים להבין איפה נמצאים על הסקאלה:
גודל – במכניקה יש שמות מפוצצים כמו תנע, מתקף ואנרגיה קינטית עם נוסחאות (לפעמים עם אותיות יווניות!) שמתארות בדיוק את הקשרים בין דברים שזזים, אבל תכלס מה שחשוב לזכור: ככל שהמסה, המהירות או הכח עולים הסיכוי לפגיעה באחד מהמתאמנים לפחות עולה. כן! מהירות יכולה לפצוע בדיוק כמו כח. לכן, לא מספיק "לעבוד חלש" שזאת קלישאה מעצבנת קצת, צריך להתאמן אחד עם השני בכח, מהירות, תנופה, ומה שלא יהיה עוד, בגודל ובכמות שמתאימים לשני המתאמנים. אפשר לנסות לדמיין אימון עם ילד שמגיע עד הברך, ועם ענק שמגיעים לו עד הברך. בכל מקרה הידיים שלנו מתכוננות למשהו שונה לגמרי. אם צד אחד יכול להזיז את השני לאן שמתחשק לו בלי תלות במצב שלהם בקרב, הוא עושה חזק מדי. השני עובד חלש מדי. אם צד אחד מספיק 8 תנועות על כל אחת של השני, הוא עובד מהר מדי. השני עובד לאט מדי. האחריות היא על שני הצדדים, רק צריך לזכור שלכל אחד יש מגבלות. אם צד אחד לא מתחשב במגבלות של השני – האחריות לפציעה או תיפול יותר ויותר עליו. קרב אימון שהמהירות, התנופה או העוצמה גדלים בו מחוץ לפרופורציה, הופך לתחרות אוטומטית. הסלמה בעוצמה הופכת קרב-אימון שהמטרה שלו היא לימוד, לתחרות שהמטרה בה היא לנצח את השני וזהו.חוסר-מיומנות – כשאחד הצדדים לא מנוסה, הוא אף פעם לא יודע אם הוא עובד בכח או במהירות שמתאימים ל"הילוך" של קרב האימון. אם הוא כשרוני או מאוד רגיש, הוא יכול להיות קרוב לזה, אבל הסיכויים שלו לטעות מאוד גדולים. כל מצב כמעט חדש בשבילו, והוא לא מכיר את הסכנות. כל הניסיון של פציעות קטנות, ואירועי "כמעט ונפגע" שמתאמנים מנוסים כבר היו בהם, לא קיימים באינטואיציה הגופנית שלו. הוא לא יודע מראש את התוצאה של כמעט אף פעולה שייעשה, ולכן צריך ממש להיזהר – שלא יפצע את עצמו או את השני. מי שממש מתחיל, בעצם בכלל לא יכול לעשות את הקרב, כל מה שהוא עושה זה חוזר על המצבים ובעצם משנן אותם, כדי שיהיה מודע אליהם בעתיד. מי שעובד עם מתחיל ושוכח את זה, נותן למתחיל להפוך את קרב-האימון לתחרות שרידה.מיומנות – ככל שהמתאמנים יותר מיומנים, הסיכוי שלהם לפציעה גדל! נשמע מוזר? כדי לרכוש מיומנות צריך להתאמן הרבה זמן. ככל שמתאמנים יותר זמן נחשפים יותר לסיכוי להיפצע. לכן בלי כל קשר לכוונה של המתאמנים, כמה שעובר הזמן (ו"מזדקנים"...) צריך להיזהר יותר. כל המקרים שבהם רואים מישהו שלא נפצע בכלל, מתאמן מליון שנה והוא בכושר-על, בנויים על בוכטות של מקרים אחרים, שאנחנו בד"כ לא רואים, או שוכחים או מתעלמים מהם. כדי שיתממש סיכוי של אחד למיליון, צריכים מיליון פראיירים ש"ייסחבו" את אותו אחד על הגב. ויותר מזה, ככל שמיומנים יותר מעזים יותר, מחפשים "ריגושים", טכניקות מעניינות, מצבים אקזוטיים. לכן מגדילים את הסיכוי להגיע למצב בלתי-ידוע, שבו יש סיכוי לטעות ולהיפצע (כי זה כמו להיות מתחילים עוד פעם, רק בלי הפחד הבריא שיימנע פעולות מסוימות). זה נכון שגם לומדים להיזהר, אבל מכיוון שהסיכונים גדלים – אפקטיבית אנחנו באותו מצב. גם כשהיריב מנוסה מאוד, צריך להיזהר מבעיות של יריב מנוסה מאוד! כלל האצבע אומר שאם מה שמבדיל בין פציעה לחוסר-פציעה הוא רק המיומנות של אחד הצדדים, קרב האימון מסוכן מדי. בתכלס הוא כבר לא קרב אימון אלא תחרות.החלטיות – גם אם שני הצדדים זהים לגמרי ביכולות הפיזיות שלהם, יכול להיות הבדל ענק בכמה כל אחד בטוח בעצמו, בטכניקה, או ברצון לעשות את הטכניקה. שוב, המאפיין של ספארינג יחסית לתחרות היא שהוא חייב להיות בטוח יותר. לכן ההתנהגות של מתחרים היא לנסות לכפות על השני לגמרי את מה שרוצים לבצע, בזמן שבספארינג חייבים לוותר חלק מהזמן (או לפחות אחד חייב). ג'וג'יטסו ממש בנוי על להזיז את היריב לאן שהוא לא רוצה, לכן ככל שהטכניקה מתחדדת, לכאורה משתמשים יותר ב"כח של היריב", אבל השטות הזאת לא נכונה כשהיריבים ברמה דומה. כל הטעויות, ההפתעות, ואפילו ההתקפות בכח גס, יכולות להיות בסדר, כל עוד שני המתאמנים (והזוגות שמסביב להם) יכולים להכיל את סה"כ האנרגיה המכאנית שהם מייצרים. ברגע שאף אחד משני המתאמנים לא מתפשר על הפעולות שהוא עושה, סביר להניח שהוא קצת שוגה טכנית, ועל בטוח שהוא הופך את התרגול לתחרותי.ערנות – תשומת לב, קשב, מודעות, שליטה עצמית, וכל שאר הבולשיט שמוכרים בפלאיירים למכונים של אומנויות לחימה, גם כן עושים הבדל ענק בין קרב אימון לתחרות. באופן כללי לרוב האנשים יש יכולת להתרכז במספר קטן של דברים באותו זמן. אם מישהו מהמתאמנים כל כך מרוכז בקרב שהוא לא שם לב מה קורה מסביב, זה אומר שהוא מנטאלית במצב תחרות – כי בתחרויות (כמו שהוזכר למעלה) בדיוק קיימת התשתית שמעודדת לעשות את זה. לכן יש את הנימוס הבסיסי של לא להיתקע בזוגות אחרים על המזרון, לשים לב גם אליהם, ולקירות והפינות של המזרון, ולוותר טיפה על איכות הביצוע. בתחרות זה בלתי נסלח, בקרב אימון זאת דרישת מינימום.
מסקנה – כדי לקיים אימון שבו שני הצדדים משתמשים בעוצמה נכונה אחד יחסית לשני ("בהילוך" נכון), יש אחריות על כל מי שמשתתף לזכור שזה אימון ולא תחרות. המטרה היא ללמוד ולהשתפר על ידי הרבה חזרות ועם כמה שפחות הפסקות בגלל פציעות. אפשר להגיע לרמה ממש גבוהה בלי ל"הצליח" יותר מדי באימונים, כי מה שקובע את הרמה חוץ מנתוני פתיחה גופניים, זה זמן חשיפה לתרגול. את האיכות של החשיפה הזאת אפשר לשפר על ידי שימוש בהיגיון ופרופורציה.