בקבוצה מכירים אותי זה מכבר – אבל לקורא שאינו מכיר אותי, קצת נתונים פיזיים:
בן 38, ~65 קילו על 170, לא חזק במיוחד (בלשון המעטה) וגם לא מי יודע מה נער גומי (וגם זה בלשון סגי נהור), ואם נסתכל על הצד השני של המטבע – יש לי כושר אירובי מעל הממוצע.
אה ועוד דבר – לפני שנה וחצי התחלתי להתאמן לראשונה בחיי באומנות לחימה כלשהי.
שלא כמו בני נוער / ילדים המתאמנים בתקופה מעצבת אישיות,מבוגרים המתחילים להתאמן בקביעות מביאים אל תוך העסק אישיות מעוצבת (בדרך כלל :), מידת ההשפעה של האימון ואיכותה שונות לגמרי מן המתאמן המתבגר. בגילאי ההתבגרות תהליך הלמידה הוא תהליך של גילוי – הן של היכולות האישיות והן של העולם שבחוץ , בגילאים המבוגרים אנו נוטים לחשוב שאנחנו יודעים דבר אחד או שניים על העולם ועלינו (לא בלי סיבה), ודווקא כאן טמון אתגר אחר – משמעותי לא פחות מן הגילוי הראשוני – הוא הגילוי מחדש, בחינה והערכה מחודשת - הן של היכולות האישיות והן של הסביבה שלנו. במילים "גילוי מחדש" איני מתכוון לסט של תובנות חדשות סתם כך באמצע החיים סטייל "לגלות את האור", אלא על רכישה של הרגל והוא – לבחון דברים מחדש, לחפש את נקודת המבט השונה או לכל הפחות להיות מודע לאפשרות קיומה, לא להסתפק במה שיש, להלחם כנגד הנטיה המאוד אנושית להיות אינרטי.
אוקי – ואיך זה קשור להחלטה שלי ללמוד BJJ ? אז קודם כל, וידוי קטן – לא הגעתי ל BJJ אחרי מחקר מעמיק, אפשר לאמר שהגעתי די במקרה. רציתי עוד משהו חוץ מחדר כושר.
הצצתי ונפגעתי.
מהאימון הראשון, האימונים הציבו בפני בעת ובעונה אחת מספר אתגרים משמעותיים:
כ"רוקי" חסר כוח וחסר טכניקה מצאתי את עצמי ב 99% מהזמן על הקרקע כשמעלי מטען עודף שבקושי מאפשר לי לנשום שלא לדבר על לזוז / להתגונן וכשאין מספיק כוח כדי לפצות על החוסר בטכניקה זה יכול להיות מתסכל (אפשר גם להסתכל על זה גם כמנוף להתקדמות ...).תרגילים שחייבו גמישות ממוצעת היו עבורי קשים עד בלתי אפשריים לביצוע בזמן התרגול עצמו – שלא לדבר על ספארינג.כמי שעד לאמצע שנות השלושים לחייו לא טרח לפתח את היכולות המוטוריות שלו (פיזיולוגיה ואינטלגנציה) בגרוש, תרגילים שחייבו קוארדינציה מינימלית, באלאנס, רגישות מוטורית מסויימת היו פשוט קשים לתפיסה – נסו לבצע משולש כאתם מתבלבלים עם איזו רגל צריך לסגור את המשולש ואיפה לשים את היד של היריב ובכלל לא דיברתי על שמירה של זוית נכונה ושימוש מושכל בידיים וכן הלאה, או לחילופין – גלגול פשוט לאחור (על הכתף) היה בשבילי בגדר הבלתי אפשרי במשך לא מעט זמן.פחד – אני מודה, לא אוהב לחטוף מכות, יותר נכון – אני מפחד ללכת מכות , אולי זאת גם הסיבה שקרבות בעמידה לא מושכים אותי במיוחד. בהתחלה – בכל ספארינג תמיד ליוה אותי סוג של פחד אי שם על סף ההכרה , למרות שמדובר באימון קרקע ללא אגרופים,ולא בלי סיבה, זה לא כל כך נעים כ100 קילו מונחים על בית החזה שלך ואין לך יותר מדי מה לעשות בנושא.
אבל למרות הכל ואולי דווקא משום שמבמחינתי זהו אתגר – נהנתי מכל רגע באימון.
מהמעט שלמדתי על הBJJ נדמה לי שזו אומנות לחימה שבמובן מסוים גדלה ביחד עם המתאמן. נראה לי שב- גיו גיטסו ברזילאי יש שני אספקטים משלימים:
מחד השיטה מאפשרת לכל אחד לפתח את הסגנון שלו המתאים לנתונים הפיזיים והמנטליים שלו בנקודת זמן מסויימת– ובו בעת המתאמן מאותגר כל הזמן על ידי השותף לאימון. מי שישאר נעול על כיון מסוים ימצא את עצמו מהר מאוד מתוסכל. מה שעבד מצויין אתמול עובד בקושי היום ופשוט לא יעבוד מחר. לא מדובר רק בלבצע תרגיל מעט יותר טוב או לצרף עוד תרגיל לארסנל – יש צורך בהתגברות על חסמים (מנטליים לא פחות מפיזיים), פיתוח הגישה למשחק, ובניית היכולת להסתכל על מצבים מכמה זויות אפשריות.
נתוני הפתיחה שלי הובילו אותי לפתח (לאט ) סגנון הגנתי – בהתחלה מצאתי את עצמי מהר מאוד עם הגב אל המזרון או ראש תקוע במשולש או ידים בזויות בלתי אפשריות, אז הייתי חייב ללמוד לשמור את הידיים שלי לעצמי, לשמור על בסיס ושיווי משקל, לזהות מלכודות ולהמנע מהם, לשמור על יציבה כשצריך ("פוסטורה") ולנסות לחזור לשליטה על היריב גם מן הפוזיציה הנחותה. הדרך הקלה ביותר בשבילי היתה לתפוס חצי שומר ולנסות לשבש את משחק ההתקפה של היריב, קל לי יותר לתפוס חצי שומר מאשר להגיע לשומר מלא (זוית פתיחה מוגבלת של הרגליים). בשלב מסוים שאול הראה לי משהו מגניב - "deep half guard" ואמרתי לעצמי – אם כבר להיות בעמדה נחותה אז למה לא לגמרי מתחת למרכז הכובד של היריב בצורה שמאפשרת לבצע סוויפים או לכל הפחות לשבש עוד יותר את משחק ההתקפה שלו.
אני חייב לאמר שהקטעים הללו עבדו יפה על חלק מהחבר'ה למשך זמן מה אבל "גן העדן" נגמר מהר מאוד כשגיליתי על בשרי שאפשר להתמודד עם התרגיל (לפחות עם הביצוע שלי) באמצעים פשוטים. נכון שאני חייב לשפר המון את טכניקת הכניסה לתרגיל ובמיוחד את טכניקת היציאה ממנו – אבל הייתי צריך לקחת מרחק לרגע ולראות אם אני לא מפספס את התמונה הגדולה – האם הגנה היא כל המשחק ? אולי צריך לשנות גישה ? אולי צריך לקחת הפסקה מנסיונות חוזרים ונשנים לשפר אספקט מסוים, לבקר במחוזות אחרים, לנסות להתגבר על הפחד הכרוך בזניחת המגננה ומעבר לגישה התקפית יותר, לתת לידע להספג במערכת העצבים של הגוף, ואז גם נקודות שהיו קשות בהתחלה יבואו על פתרונן (הזמני לכל הפחות).
האימונים מזכירים לי תמיד שההרגל החשוב ביותר – הוא לא לשקוע בהרגל, לחפש נקודות מבט חדשות וליהנות מתהליך הלמידה שהוא האספקט המרכזי ,התוצאות יהיו לעולם זמניות, התהליך – קבוע.