גורו - טל משאל

מאז שהייתי ילד קטן התאמנתי באומנויות לחימה: חוג ג'ודו כילד, נינג'יטסו כנער ולאחר הטיול של אחרי הצבא, ג'יוג'יטסו קלאסי. כל אחד מהמורים שפגשתי בדרך הזו היווה השפעה משמעותית על החיים שלי, לא, זה לא בגלל שהם היו מורים "משכמם ומעלה", היום כמורה אני יודע את זה, זה בגלל מערכת היחסים שבנינו ביחד: "גורו ומעריץ". לא ארחיב בסיפור אודות השנים כילד ונער חוץ מאשר לומר שהשנים ההן על מזרוני אומנויות הלחימה הכינו אותי לקראת השיא שהגיע בבגרותי כחניך ל"גורו" של אומנות לחימה. אני זוכר עצמי יוצא מהאימון הראשון, לאחר הפסקה ראשונה בחיים של שנים (צבא + טיול), מסונוור מיכולותיו של המאמן. הוא היה "הצגה של איש אחד" כל האימון מדבר, צועק, דוחף אותך: "יאללה! קדימה! צא! צד שני!" הייתי מסוחרר, חסר נשימה, המום, מוקסם. החלטתי כבר אז, באימון הראשון, אני הולך להיות החניך מספר אחד, יד ימינו, החגורה השחורה הבכירה בשלוש "ה" הידיעה, להגיע לפני כולם ללכת אחרי כולם, לישון במועדון אם צריך, "ווקס און ווקס אוף" כמו ההוא בסרט. להריץ קדימה את הסרט בשלוש שנים כשברקע מוסיקה מלאת השראת קרב משנות ה 80 וקטעי צילומים מאימונים, ריצות בים ואימוני משקולות, אני, עכשיו כבר חגורה כחולה, בין הבכירים בקבוצה, הטנדר שלי מהעבודה משמש כ"ניידת העברת מזרונים ודירות של חברים" הקבועה של המועדון. מערכת היחסים ביני לבין ה"גורו" שלי סוחפת בעוצמתה, מלאת אשליות, מכסה בקלות על חוסר היעילות של השיטה שאני לומד, על חוסר ההתאמה שלה אלי ובכלל למה שהיא מתפארת כ"מלמדת", ועל האמת המרה מכל שאני לא סמוראי אמיתי (או לוחם או נינג'ה או פיראט או נזיר שאולין). ואז, לאט,כמעט בהתגנבות, מתחילים לצוץ קרעים קטנטנים במערכת היחסים בנינו. לא, הוא לא עשה לי שום דבר רע, לא היה שום פיצוץ דרמטי, אלא, למדתי להכיר אותו יותר לעומק ובמיוחד את חייו הפרטיים: איזה מין בן זוג הוא לאשתו, איזה דמות אב היה לילדיו, איך פתאום שמתי לב שהוא קצת שמן ולא בכושר. הייתה תקופה של חוסר הצלחה במועדון וחוסר הצלחה כלכלית בכלל שלו, ובנוסף, ריב עם אחד התלמידים הבכירים האחרים. כל אלה כרסמו שוב ושוב באשליה הכל כך חזקה שיצרנו ביחד, אני וה"גורו" שלי. לאט לאט התחילו להתרוצץ אצלי בראש מחשבות מסוג חדש: "מי הוא חושב שהוא? איך הוא עושה לי את זה? למה כבר לא עושה לי מבחן חגורה? מה פתאום שאני אשלם מחיר מלא על חליפה/סמל לדש/תשלום חודשי/סמינר?!" פתאום, חבר בכיר אחר עזב בדרמה גדולה, כעסים, צעקות, רכילויות במועדון, מסע שכנועים שלו על חברים אחרים כולל אותי שיעזבו ביחד איתו, לכלוכים בפורומים באינטרנט ואז כבר התפרקה האשליה לגמרי. הבטחתי לעצמי שאני מחכה לשנייה הראשונה שאחרי החגורה השחורה בשביל להסתלק משם. "הגורו" שלי, שאולי חש בזה, עשה הכל בשביל להשאיר אותי: קורס מדריכים, משרה מובטחת במועדון, עזרה בבניה של סניף חדש. אבל אצלי זה כבר היה מאוחר מידי, לא יכולתי להשלים עם ניפוץ האשליה, ראיתי רק כמה הוא "מכוער", כמה אני ה"קורבן" של הנוכל, הנצלן, אמן האשליה, אמן לחימה עלק! לא עוד, אני "התפכחתי", עלי לא יעבדו יותר! עזבתי בשקט, בפחדנות, לא רציתי לעשות בלאגן כמו החבר ההוא שעזב. בלי הרבה הסברים, כמה ימים אחרי שיחת "אני צריך הפסקה" שארכה אולי 10 דקות, פרסמתי באיזה אתר באינטרנט שאני פותח קבוצה משלי, זה היה סוף. בין לילה נותק קשר של שנים, חברים שהייתי יכול לזהות את ריח הזיעה שלהם ממרחק 100 מטר ב 4 בבוקר ושהיינו רגילים לשתות בירה כל שבוע אחרי האימון התנדפו בין רגע. אצלם, ה"גורו" עדיין "גורו" ואני הבוגד הגדול הפחדן בשלוש "ה" הידיעה. ואולי כל זה רק אצלי בראש... לא היה פשוט להיות מורה לאומנויות לחימה מסורתיות בעשור הקודם, שנות האלפיים: ה MMA והג'יוג'יטסו הברזילאי פרצו לתודעה הבינלאומית והגיעו גם לארץ ויצרו "רעידת אדמה" בעולם אומנויות לחימה, בעיקר בגלל שיטת האימון שהתמקדה בטכניקות שעובדות דווקא כשהיריב לא משתף פעולה. זה בניגוד מוחלט כמעט לשיטה המסורתית אותה למדתי הבונה על כך שהיריב שלך קיבל הוראות מפורשות מראש לגבי הדרך שבה הוא יכול להתקיף ואם הוא לא עושה כך אז הוא "סתם טמבל שלא יודע שרוב האנשים בעולם יודעים לתת רק סטירה מהצד". מצאתי עצמי במצבים חדשים מוזרים שבהם אני מלמד חניכים שטויות במיץ שלא עובדות ושאני לא ממש מאמין בהן ושהעתקתי מ"גורו" שאיני סובל. רוב הפעמים שבהן הטכניקות עבדו היו בגלל המיומנות והזריזות שלי (וקצת כח אף פעם לא מזיק). ידעתי את זה עמוק בפנים אבל לקח זמן עד שהצלחתי להודות בזה, הרי הרגע ספרתי לעצמי שכל החיים התאמנתי באומנויות לחימה אז איך זה שלא עובדת לי טכניקה?! מה סתם יש לי חגורה שחורה?! ואז, לאט, כמעט בהתגנבות, מתחילים לצוץ אצלי קרעים קטנטנים במערכת היחסים שבניתי עם התלמידים שלי, פתאום נפצעתי באיזה הדגמה מטופשת ולא התאמנתי חודשיים, יצאתי מכושר, העליתי במשקל, עישנתי, תפסתי כמה חניכים מסתכלים עלי במבט שאני מכיר, המבט שהיה אצלי פעם בעיניים, הניפוץ ההוא של האשליה... לקחתי כמה צעדים אחורה ובחנתי היטב איזה סוג של אנשים מגיעים אלי לאימון, מה אני בעצם רוצה מהם, מה אני יצרתי, ואז נפל לי האסימון: יצרתי בדיוק את אותה מערכת היחסים רק הפעם מהצד השני, אני התוקפן, אני ההוא שמשלה וגם נמצא באשליה, אני ה"גורו" ומשכתי מסביבי חבורה של מאמינים. לא כולם היו כאלה, היו גם כמה שסתם רצו להתאמן, אבל הרוב הקולני היו כאלו שזקוקים ל"גורו" ואני ספקתי את הסחורה במיומנות.  לא, זה לא מאמר לכלוך מסוג "הייתי כמו ילד שלו והוא שלח לי ידיים מתחת לגי"! אין לי שום כוונה להזכיר את שם המאמן או ללכלך עליו, להיפך, רק היום לאחר כל התהליך הכפול הזה אני מבין כמה הוא דווקא השתדל לעזור לי ולקדם אותי על מנת שאהיה "גורו" לתפארת כמוהו. זה מאמר שמספר על הצד ה"אפל" של אומנויות לחימה (ואגב כבר ראיתי את זה בעוד תחומים דומים) שבו אנשים תופסים תפקידים רבי משמעות ורבי כח בחיי תלמידיהם ומנגד, תלמידים תמימים מאפשרים לאנשים חזקים לתפוס עמדות כח משמעותיות בחיים שלהם מבלי באמת להבין מה הם עושים. ניתן וגם רצוי לבנות בין מורים לתלמידים מערכת יחסים בריאה והדדית יותר המושתת דווקא על תרומה הדדית למשהו בונה ולא תרומה הדדית לאשליה.