המון חוגים ותוכניות העשרה לילדים פונים אל הורים בפרסומים עם הבטחות מרחיקות לכת לעתיד מזהיר עבור הילדים אם רק ישתתפו. פרסומים אלו מעמידים בפני ההורים החלטות "הרות גורל" אודות איזה חוג הילד שלהם יירשם השנה ולאיזה מתנ"ס יצטרכו ההורים לשים פעמיהם ולעמוד בפקק אינספור פעמים בשבוע עד שלילד ימאס. כמו כל מוצר או שירות אחר שקיים בשוק, אותם חוגים ופעילויות פונים בפרסום בעיקר לרגש ולפנטזיות האישיות של ההורה לגבי ילדיו ולעיתים קרובות מתעלמות לחלוטין מהעובדות בשטח. קיימות הרבה תפיסות ועמדות בסיסיות שגויות שכבר נופצו אינספור פעמים ע"י המחקר האקדמי אך עדיין משמשות כבסיס העיקרי לתוכן פרסומי שפועל כל שנה כמו מכבש על ההורים. אז החלטתי לאסוף כמה הנחות או מיתוסים כאלו ולנסות להדגיש שוב כמה הם אינם נכונים:
תפקיד ההורה בחוג הוא להיות השוטר האחראי על הגעתו של הילד
המציאות המודרנית אולי לקחה מההורים המון תפקידים אך השאירה בידם את האחריות על ההגעה ועל המוטיבציה של הילד והתמדתו בשיעור. כמה פעמים ניצבתם כהורים מול פרצוף ה"נו נו נו" של מדריך חוג כלשהו על כך שאחרתם או לא הגעתם אחרי שרבתם עם הילד שעה בדרך על להגיע או לא להגיע. לא ברור למה גם את המוטיבציה וגם את הרצון בהתמדה שעל הילד לגייס בחוג מטילים על ההורים? אני טוען שזו התפיסה השגויה הראשונה והמהותית ביותר, לדעתי, תפקיד ההורה המרכזי הוא קודם כל להיות לקוח מושכל (Educated Customer), המוטיבציה צריכה להיות בידיהם של המדריך והילד. אתן מספר דוגמאות: רב המתנ"סים והחוגים דורשים תשלום מראש לתקופה ארוכה (כמו רב חדרי הכושר) וזאת בעיקר עקב הבנה עסקית בלבד שזו דרך מוצלחת "לעגן" את הלקוח לתנאים בהם הוא מפסיד. כבר נכחתי בעשרות חוגים בהם המדריכים לא מרשים להורים לשהות בתוך החלל שבו מתרחש החוג עקב מגוון תירוצים כמו: "זה מסיח את הילדים", "אתם מתערבים בתוכן השיעור", "הרי לכיתה לא באים עם ההורים", ועוד. לקוח מושכל, לא רק בודק ומשווה מחירים, לא רק מתמקח על עלות הציוד הנלווה ובטוח שלא מתחייב לתקופת תשלומים ארוכה מבלי להתנות אותה ביעילות השירות. תפקיד ההורה בחוג היא לברר האם הילד מקבל את מה שהובטח, עליו לשאול את המדריך שאלות מושכלות אודות יכולותיו של הילד ולתבוע ממנו מטרות ממשיות להמשך הדרך (כן, לתבוע מטרות), על ההורה לצפות בנעשה בשיעורים השונים (לא חייב כל פעם, אבל מידי פעם) ולוודא שכך אמור להיות, שהשיעור מתקדם באופן מתודי ואיכותי.
התעמלות יעילה וחשובה מגיל מוקדם
למרות הסיכון שבפתיחת חזית מלחמתית מול מורים לבלט והתעמלות אומנותית, עלי לציין שמחקרים מדעיים הוכיחו בבירור ומעל לכל ספק כי המח האנושי לא מצליח להטמיע טכניקה מוטורית ברמה גבוהה טרם הגיעו לגיל 7 – 8. בגיל זה, הקשרים בין הנוירונים (התאים האפורים) במח מתפתחים לרמת בשלות המאפשרת למידה מוטורית וקואורדינטיבית גבוהה. לא, זה לא אומר שאין גאונים ומוצלחים במיוחד בכל דור (אך הם מעטים),ולא, ברור שאם תסגור את ביתך מגיל 4 בתוך אולם התעמלות עם מורה שיצעק עליה עד גיל 8 קרוב לוודאי שהיא תצליח להיות מתעמלת, אך זה הימור מסוכן על בריאותה הנפשית והגופנית. האמת היא, שאנו, כמטפלים מוטוריים וכמומחים לגיל הרך ממליצים להורים לחשוף את ילדיהם למגוון רחב מאוד של פעילויות והתנסויות עד גיל 7 – 8 ורק אז לבחור חוג אחד הקשור להתעמלות שבו יתרכזו (רב ההורים בוחרים שניים כשאחד מהם הוא שחייה). הנה סיבה נוספת : לפני כעשר שנים, כשהיה מגיע למרכז הטיפולי ילד בן 4 היינו משווים את ביצועיו המוטוריים לסולם התפתחותי שהיום מתאים בקושי לילדים בני 5. אם האיום של אמא היום זה " אם לא תגמור שיעורים אני אקח ממך את המחשב", נסו להיזכר שפעם היא הייתה מאיימת "אם לא תגמור שיעורים לא אתן לך לרדת למטה לשחק". כלומר, ילדים היום פחות חשופים לתנועה והתעמלות מילדים שפעם היו מבלים את רב זמנם בחצר או בגינה ולכן יש לחשוף אותם לפעילות רבה ככל הניתן ובמיוחד בשנים הראשונות לחייהם שבהם הם מפתחים את יכולותיהם המוטוריות הבסיסיות.
שיעורי הכנה לכיתה א'
אוי כמה כסף החליף ידיים תחת המטרה הנעלה של "להכין את ילדך לטראומה הקשה של כיתה א'". מי היה מאמין שהילד זקוק לכל כך הרבה מיומנויות ותובנות שכמובן אף אחד לא טרח ללמדו עד עכשיו, בשביל לשרוד 5 שעות עלובות מידי יום בכיסא הקר של כיתה א'. אני מאוד מבין שהמעבר מ"ערבות החופש" של הגן ל"כלא הכיתתי" עלול להביא את הילד לרמת לחץ לא קטנה, והאמת היא שמחקרים רבים הוכיחו כי המעבר הזה פוגע בעיקר ביכולת החשיבה שלו, אולם, מה שמחקרים אודות הצלחתם של ילדים בכיתה א' כן מדגישים הוא שהצלחה בכיתה א' אינה קשורה לרמת משכל (IQ, כמו הבנה בחשבון וקריאה) אלה דווקא לאוסף של מיומנויות חברתיות – קוגניטיביות הנקראות "תפקודים ניהוליים". תפקודים ניהוליים בגיל 6 מכילים בעיקר יכולת עקבה (אינהביציה, היכולת לעצור התנהגות אוטומטית), גמישות מחשבתית (היכולת לשנות פעילות אחת באחרת בהתאם לנסיבות משתנות) וזיכרון עבודה. אחת הדרכים היעילות ללמד ולאמן ילדים במיומנויות אלו היא דרך משחק חברתי ופעילות מוטורית מובנית המורכבת מחזרה על תנועות קבועות מראש (כמו ריקוד או קאטות של אומנויות לחימה).
חשוב שהילד ילמד תחרותיות
עשרות פעמים נזרק אלי לתוך השיעור ילד, אולי אדום שיער, אולי מעט קטן לגילו או אולי ממושקף, כמעט תמיד מנוזל וממולל באצבעותיו במבוכה כשמאחוריו (מחזיק במפתחות, סיגריות "טיים", טלפון וכל זה ביד אחת כי ביד השנייה הוא מדבר בטלפון השני) אביו צועק אלי "יאללה! תעשה אותו גבר! שילמד לנצח!". אני מסכים שבחוץ יש עולם תחרותי וערך התחרותיות הוא חשוב אולם, מניסיוני, ללמד תחרותיות וליצור אווירה של תחרותיות הם שני דברים שונים לחלוטין! האחד יכול לבנות מתעמלים אינטליגנטיים ומוכשרים והשני יכול לפרק קבוצות ולפגוע לחלוטין במוטיבציה של המתעמלים לאימון ומהיכולת שלהם לקיים אימון יעיל. כשאנחנו מלמדים תחרותיות עלינו להכניסה בהקשר הנכון – הרי מתישהו הילד גם יפסיד ועלינו לדאוג לספק לו את הכלים הרגשיים והמנטאליים להתמודד עם ההפסד (ולפעמים צריך להסביר גם איך להתמודד עם ניצחון). מספיק להעיף מבט מאוד חטוף על התנהלות נבחרת ישראל בכדורגל ועל העומדים בראשה ע"מ להמחיש איך לא מתמודדים נכון עם הפסד וניצחון. במילים אחרות, תחרותיות זה חשוב אך אי אפשר לחשוף ילדים שאינם בשלים לתחרות ולחשוב שיהיה בסדר. כל מתעמל, לא משנה באיזה גיל, צריך לעבור הכשרה ספציפית לתחרויות שתכלול תקופת אימון משמעותית לפני שייחשף לתחרות.
השינוי האמיתי והבריא הוא הדרגתי
בפעם הבאה שמגיע לתיבת הדואר שלך פלייר של חוג כלשהו עצור שנייה ותקרא את ההבטחות שלהם: "ילד שישתתף בחוג שלנו יקבל חיזוק חגורת כתפיים, ביטחון עצמי, אחריות ושליטה עצמית, העלאת סף תסכול, יכולת הגנה עצמית מוכחת, יהיה מנומס וילמד להתנהג, יהפוך לנינג'ה שילמד לזרוק שוריקאנים ולהתחבא בצללים..." או משהו בסגנון. כשהאמת היא, שהילד מגיע לחוג עם מערכת שלמה של התנהגויות ותגובות רגשיות שהוא הביא כבר מהבית, מהגן ומהחוגים הקודמים שהיה בהם וקרוב לודאי שמה שקרה בחוג אחד בשנה שעברה יחזור על עצמו (בצורה כזו או אחרת) גם בחוג השנה. שינוי אמיתי לוקח זמן, התמדה ומוטיבציה בשביל שיקרה, וכמובן שהוא יקרה בהדרגה, לאט. כשעליתי על מזרון ג'ודו בגיל 7 בפעם הראשונה סבלתי ממשקל עודף (במימדים של פעם) ונאלצתי להתחרות מול ילדים בני 14, בקושי הצלחתי לזוז מתחתם, אני זוכר איך הייתי מגניב מבטים לעבר היציע מתחת לשרוולו של הילד ששוכב מעלי ורואה כיצד אבי מחפש לקבור את עצמו במבוכה לנוכח ילדו המגושם. זה לקח כמה שנים עד שלקחתי אליפות ראשונה וכיום, לאחר למעלה מ 25 שנות אימון ואוסף של חגורות שחורות, מדליות וגביעים בארון, עדיין, לעיתים נדירות אמנם, אני חווה הרגשה של חוסר ביטחון כמו אותו ילד שמנמן מפעם. לכן, לאפשר לילד שלך להשתנות בהדרגה ולהיפטר מהרגליו הלא יעילים בסבלנות ובהבנה הם הדרישה הכי קשה אך גם הכי כנה שניתן לדרוש מחוג כלשהו.
אז למה אצלנו תקבל את כל התשובות
עכשיו עלי לפתוח בתהליך השכנוע המתבקש אך נראה לי שאם הצלחתם לקרוא עד כאן אז מרבית העבודה כבר נעשתה. אנסה לתמצת לעובדות פשוטות:
שיעור ניסיון חינם, אפילו שניים אין התחייבות כספית. כל חודש משלמים מראש לאותו החודש בלבד לא מקבלים ילדים לפני גיל 8, יש במרכזנו קבוצות של התעמלות טיפולית המיועדות לגיל הרך ולכיתות א' – ב'.תחרויות מתקיימות רק בקבוצה נפרדת. אנחנו מלמדים להתמודד עם חברך באופן לימודי שיתרום להתקדמות הגופנית והמנטאלית של שניכם ה- ג'יו הג'יטסו מאפשר חיזוק תשתית גופנית ופיתוח מיומנויות קואורדינטיביות משמעותיות שיתרמו בעתיד ליכולת של הילד להצליח בכל תחום ספורט אחר צוות ההדרכה כולל מומחים לגיל הרך (כלומר בעלי תואר ראשון ושני) המתמחים בפיתוח יכולות מוטוריות אצל ילדים ובהנחיית קבוצות ילדיםלא נכריח אתכם לקנות חליפה ולא נכריח את הילדים לקנות חגורה בצבע אחר כל שנה אפשר לצפות בשיעור (רק בלי פלאפונים והערות לילדים)שעות סבירות המתאימות למהלך היום של הילד וההורה