יש כנות אדירה בעשיית ג׳יוג׳יטסו. בניגוד לרוב המכריע של אומנויות הלחימה, בג׳יוג׳יטסו נלחמים כל הזמן ובאמת. אז נכון שיש מסגרת חוקים ונכון שלא כל גלגול מטרתו העיקרית היא ניצחון אבל עדין ברור לכולם מה החוקים ומה זה ניצחון או הפסד.
מי שמתגלגל מספיק זמן ובכנות, לרוב מפתח ענווה מעשית. הכוונה היא שלא משנה רמת הביטחון העצמי לפני הג׳יוג׳יטסו (מופרזת או נמוכה), הג׳יוג׳יטסו כמו ווסת ביטחון מכוון את המתאמן לאיזור המציאות.
הבעיה הכי גדולה ונפוצה בקרב מתאמני הג׳יוג׳יטסו הינה השוואתיות. כמעט בכל שבוע פונה אלי מתאמן שמספר לי שהוא מרגיש נסיגה ביכולת ביחס לאחרים. אז נכון שיש לא מעט מרכיבים ש"מעודדים" השוואתיות. יש תחרויות, יש חגורות, יש פז"ם, יש משקל ועוד.. יחד עם זאת, מדובר בספורט יחידני. מדובר בבודו, לייף סטייל, דרך אישית לשיפור עצמי ולהפיכה לאדם טוב יותר ממה שהייתי אתמול.
לכל מתאמן יש שאיפות שונות בג׳יוג׳יטסו. יש חבר'ה צעירים ורווקים שרוצים להיות מקצוענים ומתאמנים פעמיים ביום. יש חבר'ה שהפכו את הג׳יוג׳יטסו לפעילות גופנית סדירה במטרה לשמור על בריאות וכושר ויש עוד קשת רחבה של שאיפות. לפני כשנה כתבתי מאמר על מתאמן שעורר בי השראה! חגורה לבנה (היום כחולה), שמתאמן בכנות בג׳יוג׳יטסו. הבחור סבא, חגורה שחורה בקרטה וכאן על המזרן הוא מן הסתם התחיל מ0. כמה ענווה להפסיד למתאמנים פחות מחצי מגילו ולשם חגורה לבנה.. אותו מתאמן (שלום) לא לבד, יש את עינת כדוגמה נוספת. חברת ילדות שהחליטה שעכשיו זה הזמן להתחיל כי אם לא עכשיו אז לעולם. מגיעה לאימונים, נלחמת עם נערים חזקים וקשוחים ולא מוותרת לעצמה ולאחרים. יש עוד עשרות דוגמאות! אבא לתאומים שמוצא את הזמן, אנשים אחרי יום עבודה ארוך מגיעים ישר למזרן, מתאמנים שמגיעים מצפון הארץ לפחות פעם בשבוע ועוד.. למעשה כל מתאמן הוא עולם בפני עצמו עם ההתמודדויות שלו, הקשיים שלו, גרף השיפור שלו, השאיפות שלו מהג׳יוג׳יטסו וכו'. לכן ההשוואה לאחרים לא במקום. ההשוואה היחידה צריכה להיות כלפי פנים. איפה אני השתפרתי ואיפה אני יכול וצריך להשתפר עוד.
כולם מכירים את המונח "ג׳יוג׳יטסו לייף סטייל". זה מונח מערבי בעצם ל"בודו". קידוש הדרך, כי הדרך זו המטרה היחידה והדרך היא שלך!